לפני מספר שנים ישבתי, בבית קפה שקט באנקרה עם מארחי איש עסקים תורכי. המארח הטורקי חייך, לגם מהקפה השחור והסמיך שלו, ואמר בלחישה: "אל תתרגש מהנאומים של ארדואן בטלוויזיה. אצלנו, הרטוריקה היא בשביל הקלפי, והביזנס הוא בשביל המציאות". השנים חלפו, המשקע שהותיר הקפה בתחתית הספל שקע, אך התיאור האופטימי הזה התפוגג כלא היה. הקפה נותר מר, אך הכללים השתנו לחלוטין.
במשך שני עשורים, היחסים בין ירושלים לאנקרה תחת שלטון רג'פ טאיפ ארדואן דמו לרכבת הרים מפותלת. היו בה עליות, מורדות, משברים מתוזמנים.
במאי 2018 עמד שגריר ישראל איתן נאה בנמל התעופה באיסטנבול, הסיר נעליים ומקטורן ועבר בידוק לעיני מצלמות התקשורת הטורקית. ישראל מחתה על ההשפלה המכוונת. לכאורה, עוד תקרית ביחסים שכבר התרגלו לתקריות. בדיעבד, התמונה הזאת ראויה לתשומת לב: מדינה אינה צריכה להשפיל שגריר כדי לחלוק על ממשלתו. היא עושה זאת כשההשפלה עצמה נעשית מסר לציבור.
שנים התרגלנו לחשוב שביחסי ישראל-טורקיה, ארדואן מחזיק בתרמוסטט: מחמם כשנחוצה התלהבות ברחוב, מצנן כשהכלכלה והדיפלומטיה דורשות זאת. העימות עם שמעון פרס בדאבוס ב-2009, המרמרה ב-2010 והמשבר הדיפלומטי שבא בעקבותיה לא מנעו הסכם פיוס ב-2016. גם גירוש השגריר ב-2018 לא מנע החזרת שגרירים ב-2022. העוינות שירתה צרכים פוליטיים פנימיים, אך התקיימה לצד מסחר ואינטרסים מעשיים. היה בסיס להנחה שאחרי כל משבר יבוא עוד סיבוב של נרמול.
מאז אוקטובר 2023, ההנחה הזאת מחייבת בחינה מחדש. ארדואן הכריז כי חמאס אינו ארגון טרור אלא “קבוצת שחרור”; בהמשך השווה את נתניהו להיטלר. התמיכה בחמאס קדמה למלחמה, אך ההגנה הפומבית עליו אחרי טבח שבעה באוקטובר העניקה לה משמעות חריפה במיוחד. אין כאן רק מחלוקת על התגובה הישראלית בעזה, אלא לגיטימציה לארגון שטבח באזרחים וחטף אותם.
השינוי המדאיג והחשוב ביותר מתרחש מעבר ללשכת הנשיא. זהו כבר לא רק ארדואן. הנגיף האנטי-ישראלי והאנטישמי חלחל עמוק אל לב המיינסטרים הטורקי.
מפלגת CHP החילונית והסוציאל-דמוקרטית, יריבתו המרכזית, דרשה לעצור את המסחר עם ישראל; מנהיגה אוזגור אוזל טען שהממשלה עשתה זאת באיחור. אין להסיק מכך שהאופוזיציה אימצה את חמאס – אוזל גם גינה את מתקפתו כטרור. אבל הדרישה להעניש את ישראל חוצה את המחנות: ארדואן כבר אינו נדרש לשכנע רק את תומכיו, אלא להתמודד עם יריבים התובעים ממנו להחריף את הצעדים.
בבתי הספר התהליך מקבל עומק אחר. בספטמבר 2024 הורה משרד החינוך לפתוח את שנת הלימודים בשיעור ארצי שכותרתו “מצ׳נקלה לעזה: רוח העצמאות ואהבת המולדת”. החיבור בין גליפולי, סמל ההגנה על טורקיה, לבין עזה משלב את המלחמה בישראל בסיפור הלאומי הטורקי. זהו מעבר מדברי נשיא לתכנים שילדים פוגשים בכיתה.
ביקורת על ישראל אינה כשלעצמה אנטישמיות; אולם לצדה תועדו גם ביטויים אנטישמיים מובהקים, ובהם פרסומים על “הגמוניה יהודית” ותיאוריות קונספירציה על יהודים וכסף. אין בסיס להכליל על כל הטורקים, אך גם אין הצדקה לצמצם את התופעה לגחמה נשיאותית.
הטרגדיה היא שלטורקיה וישראל אין גבול משותף, וכמעט אין ניגוד אינטרסים ישיר, למעט הסוגיה הכורדית. אף על פי כן, טורקיה ממתגת את עצמה מחדש כחלוצה של תנועות הטרור. בתמיכה גלויה ומעשית בחמאס, בהתערבות עמוקה בסוריה ובעזה, ובשאיפה בלתי מוסתרת להגמוניה במזרח הים התיכון, היא הופכת ממדינה עוינת – למדינת אויב לכל דבר.
אנקרה מבססת השפעה בסוריה ומבקשת תפקיד בעיצוב עתיד עזה. דוקטרינת “המולדת הכחולה” מבטאת תביעות ימיות רחבות. ישראל, וקשריה עם יוון וקפריסין, עלולות להיתפס כמכשול לשאיפות האלה. פידן שר החוץ ומועמד לרשת את ארדואן עצמו הזהיר באפריל 2025 מפני אפשרות של “חזית ביטחונית, פוליטית וכלכלית נגד טורקיה”.
ארדואן אינו מהסס לחשוף את כוונותיו. הצהרתו "כפי שנכנסנו לנוגורנו-קרבאך וללוב, כך נוכל להיכנס גם לישראל" אינה סתם פליטת פה של מנהיג זועם. היא מגובה בגישה של שר החוץ שלו, האקאן פידן, לשעבר ראש המודיעין, שהבהיר לא פעם כי "טורקיה לא תהסס לנקוט צעדים אקטיביים כדי לבלום את התוקפנות הישראלית".
מאחורי המילים הללו עומד כוח צבאי עצום. עם צבא יבשה של כ-355,000 חיילים בסדיר השני בגודלו ב-NATO וצי מודרני הכולל כ-16 צוללות ועשרות פריגטות וקורבטות תורכיה הנה מעצמה בייצור נשק כולל כטבמים מתקדמים טורקיה רואה את עצמה כאימפריה עות'מאנית מתחדשת. בעיניים טורקיות, ישראל אינה עוד שחקנית אזורית – היא האבן שמתחתיה תקוע הגלגל הטורקי, גורם מעכב שיש להזיזו מהדרך.
העימות לא חייב לפרוץ מחר במלחמה כוללת, אך מוקדי החיכוך ילכו ויעמיקו – בעיקר בזירה הסורית. ההסלמה יכולה ללבוש צורות שונות וסודיות: החל מניסיון לחסום אספקת נפט המגיעה בצינור לג׳ייהאן ומשם במכליות לישראל, או באמצעות ליווי צבאי למשטים. כבר בספטמבר 2025 תועדו כטב״מים שיצאו מטורקיה ועקבו אחר משט לעזה. ועד ליווי צבאי פעיל של הצי הטורקי למשטים ימיים לעזה.
הבעיה המרכזית והמדאיגה מכל, היא שהורם המסך, והשחקנים אינם מוכנים לרדת מהבמה. כאשר האנטישמיות והאיבה מנוהלות מתוך מערכת החינוך, הרחוב והפוליטיקה הרחבה, הנורמליזציה הופכת למילת קסם חסרת כיסוי.
הטורף מאיסטנבול כבר לא מחפש רווח קל בקלפי – הוא מחפש את מקומו בדפי ההיסטוריה, וישראל, מבחינתו, היא המכשול המרכזי בדרך לשם נשיא יכול לשנות רטוריקה בן-לילה; ציבור שלמד לראות בישראל איום על מולדתו לא יהיה ניתן להחזיר השד לבקבוק..
ישראל חייבת להפסיק לבנות על הפיוס הבא ולהיערך לטורקיה הרואה בעימות עמה חלק משאיפתה להגמוניה אזורית. מול אנקרה דרושה מדיניות של הרתעה שקטה ודיפלומטיה מפוכחת: להבהיר את מחיר ההסלמה ולהשאיר דרך לסגת ממנה. את טורקיה צריך לקחת ברצינות בלי לספק לה תרוץ לפתיחת עימות צבאי המלחמה שהרטוריקה שלה מזמינה.
ישראל אינה צריכה להכריז שטורקיה היא אויב; היא צריכה להיערך לאפשרות שטורקיה כבר מתרגלת לחשוב עליה ככזו.
