התקיפות הצבאיות המשותפות של ארה"ב וישראל באיראן אינן רק מבצע טקטי. הנשיא דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו יצרו יישור קו אסטרטגי חדש שעולה בחשיבותו על כל מערכת היחסים בין ארצות הברית לישראל מאז הקמת המדינה ב-1948.
שני המנהיגים זיהו ופעלו נגד היסודות המשיחיים-הרדיקליים שמניעים את הג’יהאד של המשטר האיראני נגד המערב וישראל. המשימה המשותפת לנטרל ולפרק את משטר הטרור של הרפובליקה האסלאמית משדרגת את שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לישראל, אשר בעבר הסתפק בהרתעה ובהכלה של איומי הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן. התקיפה המשותפת ביוני 2025 סימנה תפנית חדה, ממדיניות הכלה למדיניות מניעה.
הישג זה איננו עניין פעוט. מאז 1979, ובמיוחד מאז תחילת שנות ה-80, כאשר המשטר האיראני בראשות האייתוללה רוחאללה חומייני הקים את שלוחתו המרכזית חיזבאללה, שיתוף הפעולה בין ארה"ב לישראל לא הצליח לפגוע במקור רשת הטרור האזורית והעולמית של איראן. במקום זאת, ישראל פעלה לבדה נגד שלוחי המשטר, חיזבאללה בצפון, שלוחת המדינה הסורית של איראן בצפון-מזרח, וחמאס בדרום.
פעולות הסיכול של ישראל נגד שלוחים אלה אף יצרו לעיתים מתיחות בין וושינגטון לירושלים, משום שישראל נתפסה ככוח החזק יותר הפועל נגד אויבים ג’יהאדיסטים חלשים יותר, אחד אחד. גישה מקוטעת זו הסתירה את הצורך האסטרטגי הגדול יותר, עריפת ראשו של "תמנון הטרור האיראני" הנתון לפיקודם של האייתוללות ומשמרות המהפכה.
זהו השינוי המרכזי בגישתו של טראמפ. טראמפ הפך להלכה למעשה הצהרות רטוריות ארוכות שנים של מנהיגים אמריקנים משתי המפלגות. רבים מהם, ביניהם הנשיאים ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה, המועמדים לנשיאות הילרי קלינטון, ג'ון מקיין ומיט רומני, יו"ר בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ', ומזכירת המדינה קונדוליזה רייס, הצהירו כולם על עמדות תקיפות נגד איראן, החל מאיומים בפעולה צבאית ועד אמירות על כך שכל האפשרויות מונחות על השולחן.
ב-28 בפברואר 2026 ארצות הברית מימשה סוף סוף עשרות שנים של הצהרות. היא הכירה בפומבי בשותפות השווה שמביאה ישראל למאמץ לשתק ולפרק את העליונות הבליסטית, הגרעינית והממשלתית של המשטר. שר ההגנה האמריקני פיט הגסת' הצהיר: "משטרים מטורפים כמו איראן, האובססיביים לאשליות אסלאמיות נבואיות, אינם יכולים להחזיק בנשק גרעיני".
הוא הדגיש מחדש את מחויבות ארה"ב להגן על עצמה ועל בעלות בריתה, והודה לישראל על היותה "בעלת ברית לדוגמה" המוכיחה שותפות מלאה בהגנה על עצמה ובהובלת המאמצים האמריקניים להגנת האינטרסים החיוניים של המערב במזרח התיכון האלימים והבלתי יציבים.
חשבון נפש על טעויות העבר והשבת העוצמה האמריקנית
גישתו של טראמפ מייצגת תיקון של 180 מעלות לכשלי המדיניות האמריקנית כלפי איראן, החל מימי הנשיא ג'ימי קרטר. קרטר, בטעות אסטרטגית חמורה ובשיקול דעת לקוי, נתן אמון באייתוללה רוחאללה חומייני הגולה, אשר ממשלו העריך בתמימות כמתון אפשרי, ובכך סלל את הדרך למהפכה האסלאמית.
בתחילת 1979 הביעה ממשלת קרטר תקווה כי המהפכה האסלאמית תונחה על ידי "עקרונות דתיים התואמים זכויות אדם". קרטר אף הציע כי השפעתו הרוחנית של חומייני עשויה לשמש "כוח מייצב למוסר". שיאו של אופטימיזם זה נרשם בדברי שגריר ארה"ב באו"ם אנדרו יאנג, שחזה כי חומייני יוכר בסופו של דבר כ"מעין קדוש" לאחר שהמעבר השלטוני יתייצב.
אשליות אלו, שהשליכו ערכים אמריקניים על הרפובליקה האסלאמית, התנפצו עם חטיפתם של 52 עובדי השגרירות האמריקנית בטהראן, שהוחזקו כבני ערובה במשך 444 ימים ושוחררו רק ביום כניסתו של רונלד רייגן לבית הלבן ב-20 בינואר 1981.
לפני הטעות של קרטר, איראן שימשה משקל נגד חשוב לרדיקליות הערבית. לאחריה, היא הפכה למנוע המזין את הג’יהאד העולמי.
גם בתקופת הנשיא רייגן, פרשת איראן-קונטרא ב-1986 המחישה הנחה אמריקנית שגויה כי ניתן להשפיע על "פלגים מתונים" בטהראן באמצעות עסקאות נשק. בכך הוערכה בחסר מחויבותו האידאולוגית העמוקה של המשטר לעקרון "השטן הגדול".
בהתייחסו להנהגה האיראנית כשחקנים גאופוליטיים רציונליים ולא כמהפכנים אידאולוגיים, ארצות הברית לא הבינה כי עבור האייתוללות הצורך התיאולוגי להתנגד להשפעה אמריקנית חשוב הרבה יותר מכל תועלת זמנית של נשק.
הסכם הגרעין של אובמה מ-2015 המשיך את אי-הבנת אופיו המשיחי-הרדיקלי של המשטר האיראני. ההסכם כלל סעיפי "שקיעה" שתוקפם אמור היה לפוג בין 2026 ל-2031, תוך התעלמות ממלחמת ההתשה הארוכה שמנהלת איראן.
גרוע מכך, אובמה שחרר עשרות מיליארדי דולרים של נכסים איראניים מוקפאים ואף העביר כמיליארד דולר במזומן למשטר. מהלך זה מימן האצה בתוכנית הטילים הבליסטיים, הרחבת ארסנל חיזבאללה בלבנון, העמקת תשתיות הטרור של חמאס בעזה, חימוש החות'ים בתימן והעמקת אחיזת משמרות המהפכה בסוריה ובעיראק.
אובמה אמר לציבור האמריקני: "שפטו אותי על דבר אחד: האם ההסכם הזה מונע מאיראן לפרוץ לנשק גרעיני במשך עשר שנים?"
התשובה הייתה כי ברגע שההסכם יפוג, זמן הפריצה של איראן לגרעין יתקרב כמעט לאפס. הוא בחר בפייסנות, כינה אותה דיפלומטיה, והותיר ליורשיו להתמודד עם אסון אסטרטגי ואף קיומי.
שאיפת איראן להגמוניה אזורית ועולמית
טראמפ הבין מה שקרטר ואובמה לא הבינו: הסוגיה הפלסטינית מעולם לא הייתה המנוע לחוסר היציבות במזרח התיכון. הקמפיין האידאולוגי-דתי של המשטר האיראני הוא זה ששואף לשלוט באזור, ובסופו של דבר בעולם.
שלוחי הטרור של איראן, חמאס, חיזבאללה, הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, החות'ים ומיליציות עיראקיות במימון כוח קודס, אינם ביטוי למצוקה פוליטית או טריטוריאלית. הם כלים של שאיפות משיחיות ואימפריאליות. הם נבנו באופן שיטתי סביב גבולות ישראל במסגרת מה שמתכנני הצבא האיראני מכנים "אסטרטגיית טבעת האש".
שורשי האסטרטגיה אינם פוליטיים אלא נעוצים באמונה שיעית רדיקלית באחרית הימים. על פי תפיסה זו, יש להאיץ את שובו של המהדי הנסתר, האימאם השנים-עשר שנעלם בשנת 874, באמצעות מאבק ג’יהאדיסטי.
משמרות המהפכה אינם נלחמים רק למטרות גאופוליטיות. מפקדיהם מקריאים תפילות לפני שיגורי טילים, וההכשרה האידאולוגית שלהם, המהווה יותר ממחצית ההכשרה הנדרשת, מציגה את השמדת ישראל ואת תבוסת אמריקה כחובה אלוהית.
עלי ח'אמנאי הצהיר שוב ושוב: "ישראל לא תהיה בטוחה, בין אם יהיה הסכם גרעין ובין אם לא".
העמידות של המשטר האיראני למרות כישלונות טקטיים נובעת מהדבקות בדוקטרינה דתית ואידאולוגית. לכן, היעד של טראמפ ונתניהו, פגיעה במנהיג העליון עלי ח'אמנאי ובהנהגה הדתית והצבאית, נועד לתקן טעויות עבר בהבנת תרבות המשטר.
מדובר במשטר שמנהיגיו מאמינים כי עימות אפוקליפטי הוא קיצור דרך לגן עדן. לפי דוקטרינת הג’יהאד המשיחי, ההרוגים במאבק נגד המערב הם שהידים, ואילו אזרחים המתקוממים נגד המשטר הם כופרים.
בדצמבר 2025 ובינואר 2026 יצאו מיליוני איראנים לרחובות בעקבות קריסה כלכלית ושלטון תיאוקרטי חונק. תגובת המשטר הייתה טבח. עד סוף ינואר נהרגו כ-40 אלף מפגינים וכחצי מיליון נפצעו. גופות הונחו במשאיות קירור מחוץ למכון לרפואה משפטית קהריזאק בטהראן. משפחות חיפשו את ילדיהן מול מסכים המציגים מאות שקי גופות. ח'אמנאי כינה אותם "מתפרעים" ו"טרוריסטים הקשורים לארה"ב ולישראל". בתוך פחות מיומיים הרגה הרפובליקה האסלאמית יותר מאזרחיה מאשר מספר האמריקנים והישראלים שנהרגו בידה במשך 47 שנה.
סיכונים והזדמנויות מול המשטר
העם האיראני ב-150 ערים סיכן את חייו, הניף דגלי ארה"ב וישראל וקרא לטראמפ ולנתניהו להצילם. שני המנהיגים השיבו: "העזרה הגיעה". בנאום לעם האיראני, שנישא בזמן שמטוסים אמריקניים וישראליים תקפו יעדים באיראן, אמר טראמפ: "שעת החירות שלכם הגיעה". זה היה קריאה לשותפות בין העם האיראני למערב בשינוי המשטר.
הגישה המתקנת של טראמפ
השותפות טראמפ-נתניהו עשתה כעת מה שמדיניות החוץ האמריקנית לא עשתה במשך עשרות שנים: היא גיבתה במעשים את ההצהרות האמריקניות.
הדבר נכון במיוחד לאחר שהעם האיראני הרגיש נטוש לאחר המחאה הירוקה ב-2009, מחאות 2017-2019 והמחאות בעקבות מותה של מהסא אמיני ב-2022-2023.
התקיפה המשותפת של ארה"ב וישראל חיזקה את נחישות האיראנים להפיל את הרפובליקה האסלאמית ולפתוח עידן חדש של חירות, ביטחון ושגשוג.
הגישה של טראמפ ונתניהו מדגישה כי מקור הטרור וחוסר היציבות במזרח התיכון אינו הסוגיה הפלסטינית אלא המשטר האיראני.
הגישה התקיפה כלפי איומי הגרעין, הטילים ושלוחי הטרור של איראן יעילה יותר מהפייסנות של קרטר, מאשליית אוסלו או מההטעיה העצמית של הסכם הגרעין.
שיתוף פעולה בין ארה"ב, ישראל ובעלות ברית אזוריות הוא התקווה הטובה ביותר לביטחון, יציבות ואולי אף שלום במזרח התיכון. תבוסת המשטר האיראני תשלח מסר ברור גם ל"ציר ההתנגדות", כי למערב יש את הרצון הפוליטי והמוסרי להתמודד עם הג’יהאד ולהביס הן את הקיצוניות השיעית והן את הסונית.
