כל הערכה רצינית של עתידה של עזה לאחר המלחמה חייבת להתחיל בהכרה בלתי מתפשרת במה שחמאס היה בעזה: לא רק פלג מיליטנטי, אלא מערכת שלטון הטבועה בחברה. כמעט שני עשורים שימש חמאס כסמכות השלטון היחידה היעילה בעזה, האוכפת סדר באמצעות פחד, לגיטימציה אסלאמית ורשת מנהלית עמוקה שמושרשת במוסדות בסגנון האחים המוסלמים. שליטה ארוכה זו יצרה מציאות פוליטית שבה חמאס הפך ל"מוסד ברחבי עזה", שעיצב את התרבות, החינוך והחיים היומיומיים. כתוצאה מכך, שאלת עזה "אחרי חמאס" אינה רק צבאית או פוליטית, היא גם חברתית ובין-דורית.
חמאס לאחר המלחמה: נחלש אך לא נמחק
צבאית, חמאס נפגע קשות. מבנה הפיקוד שלה ספג אבדות כבדות; רוב תשתיות המנהרות והבסיס שלה פורקו; מרכזי גיוס כמו מסגדים נפגעו; ויכולתה לנהל את הרצועה מתוך עזה מצטמצמת באופן חד. ובכל זאת, חמאס שומר על היכולת להתחדש. לפי הדיווחים, הקבוצה גייסה מספר רב של לוחמים חדשים מאז אוקטובר 2023, ומחדשים את כוח האדם גם אם למגויסים חסרים את מערכות הפיקוד והשליטה המקצועיות הקודמות. המשיכה האידיאולוגית של חמאס נשארת יציבה משום שהעוינות כלפי ישראל בעזה אינה תלויה רק בחמאס; במקום זאת, חמאס טיפח בסיס חברתי שיכול לשמור עליו חי גם ללא שלטון פורמלי.
זה יוצר פרדוקס אסטרטגי: חמאס עשוי להיות מוחלש מדי כדי לנהל את עזה ביעילות בטווח הקצר, אך עדיין חזק מספיק – דרך אידיאולוגיה, רשתות נאמנות ויכולת חימוש שנותרה בעינה – כדי למנוע מהשרשים של חלופות יציבות.
גבולות פירוק הנשק ו"דה-מיליטריזציה"
מבחינה אידיאולוגית, חמאס אינו בנוי למסור נשק. הזהות העצמית של הארגון בלתי נפרדת מג'יהאד, שהידות והתנגדות; פירוק נשק מוצג פנימית כבגידה במטרה אלוהית. אלא אם חמאס יאבד את הלגיטימיות העממית למאבק, ואם לא יוצעו דרכים אמינות להבטחות ביטחוניות והכללה פוליטית, פירוק מרצון כמעט בלתי אפשרי. אף אחד מהתנאים המאפשרים האלה לא קיים כיום. לכן, לחמאס יש כל תמריץ להתארגן מחדש תחת שם או מבנה אחר במקום להתפרק.
גם אם חמאס היה מקבל פירוק נשק, המערכת המזוינת הרחבה יותר של עזה עדיין תישאר. הרצועה כוללת עשרות פלגים ג'יהאדיסטיים ומיליציות מבוססות שבטים, רבות מהן עוינות לישראל ובמקרים מסוימים קיצוניות יותר מחמאס. כוח הנשק בעזה אינו בלעדי לחמאס; זהו מאפיין מגדיר של ממשל והיררכיה חברתית. לכן, דה-מיליטריזציה אינה צעד טכני מובחן אלא סכסוך רב-שכבתי על סמכות.
דה-רדיקליזציה כאתגר בין-דורי
המגבלה השלישית היא חברתית: חמאס נתמך על ידי ציבור שהוא סייע לעצב. במהלך עשורים חמאס הטמיע שטיפת מוח דתית ופוליטית בבתי ספר, מסגדים, עמותות, מוסדות נוער וחיים תרבותיים, ויצר אוכלוסייה שבה המסגרות הג'יהאדיסטיות הפכו לשגרה וממוסדת. זה בולט במיוחד במה שניתן לכנות "דור חמאס"—כ-1.4 מיליון פלסטינים ברחבי עזה, יהודה ושומרון (הגדה המערבית) שנולדו וגדלו תחת השפעת חמאס האידיאולוגית. עבור קבוצות אלו, חמאס אינו רק פלג; זה חלק מהשקפת העולם שהם ירשו.
בהתאם לכך, דה-רדיקליזציה של עזה מוערכת בעשורים, לא בחודשים. לא ניתן להשיג זאת רק באמצעות אמצעי נגד טרור, כי הרדיקליזציה קשורה לגורמים מבניים רחבים יותר: סמכות שבטית, תרבות מיליציה, אבטלה, מערכות משפט חלשות, חוסר יציבות פוליטית והיעדר הזדמנות אזרחית אמינה. ללא שיפורים בביטחון, בממשל, בשירותים ובכבוד הכלכלי, הציבור לא יוותר על אידיאולוגיות אלימות—ללא קשר למי ששולט.
אסטרטגיית ההפרד וההחלשה של ישראל ושאלת השבט
נוכח חוסנו של חמאס והוואקום שנוצר בעקבות המלחמה, ישראל מחייה מחדש את אסטרטגיית ההפרדה וההחלשה, ותומכת במיליציות מבוססות שבטים המתנגדות לחמאס. ההנהגה הישראלית הכירה בפומבי בהפעלת השבטים הללו ומתן תמיכה בהם. ההיגיון פשוט: אם לא ניתן לעקור את חמאס ישירות, ייתכן שהוא יפורק על ידי העצמת יריבים בתוך עזה.
עם זאת, לאסטרטגיה זו יש סיכונים מבניים חמורים. מיליציות השבטים חלשות יותר, פחות מלוכדות ופחות לגיטימיות מחמאס. רבים מהם בעלי שיוך פלילי או קשרים אידיאולוגיים לזרמים קיצוניים. תמיכה בהם עלולה לפצל את עזה עוד יותר, ולהחמיר את "ואקום השלטון" במקום לפתור אותו. התקדים אינו מעודד: מאמצי הפרד ומשולטים מוקדמים של ישראל נגד אש"ף סייעו לחמאס לעלות מלכתחילה. המסמכים מדגישים את הדילמה המרכזית, שותפי הטקטיקה של היום עלולים להפוך לאיום האסטרטגי של מחר.
המבוי הסתום בממשל
עזה לא תוכל להתייצב ללא רשות שלטון חזקה, מגובשת ולגיטימית המסוגלת להגיע למונופול על הכוח. ובכל זאת, כל אפשרות ממשל סבירה היא מוגבלת.
- חמאס נדחה על ידי ישראל וחלק גדול מהקהילה הבינלאומית, אך נשאר מושרש חברתית ומסתגל צבאית.
- הרשות הפלסטינית נתפסת על ידי ישראל כבלתי מקובלת, ועל ידי רבים מתושבי עזה כלא לגיטימית יותר מחמאס.
- מיליציות השבטים מפולגות וחלשות מדי למשול, ועלולות להעמיק את חוסר הסדר ומערכת החוק.
- כוחות השלום הערביים או הבינלאומיים החיצוניים מהססים להתפרס לעומק, חוששים מהסתבכות עם חמאס ולוחמת מנהרות, ואין להם מנדט ברור שמקובל על ידי המקומיים.
לכן, עזה נמצאת במשולש בעיות לא פתורות: פירוק נשק ללא הסדר פוליטי אינו מציאותי; דה-רדיקליזציה ללא שינוי חברתי היא בלתי אפשרית; ושלטון ללא ריבונות אמינה אינו יציב.
המסלול של עזה לאחר המלחמה יוכרע פחות על ידי הכרזות על תוכניות שלום ויותר על ידי המציאות הקשה של אידיאולוגיה, חברה וכוח. חמאס מוחלש צבאית אך לא צפוי לפרק את נשקו; השפעתו נמשכת כי היא מושרשת בחברה רדיקלית ומחוזקת על ידי רצף דורות. הגישה של ישראל להפרד ולהחליש עשויה לשבש את חמאס טקטית אך עלולה להאיץ את הפיצול. בינתיים, דה-מיליטריזציה ודה-רדיקליזציה אינן מדיניות אחת—הן שינויים ארוכי טווח שדורשים ביטחון, לגיטימיות ממשל ושיקום כלכלי בו-זמנית.
בקיצור, עתידה של עזה תלוי בשאלה האם תוכל להופיע רשות שאינה חמאס שתהיה חזקה מספיק לממשל, לגיטימית מספיק כדי לזכות בציות ציבורי, ומסוגלת לפרק את תרבות המיליציה הרחבה שחמאס סייע להטמיע. אף אחד מהתנאים האלה לא קיים כיום בקנה מידה רחב. עד שלא יעשו זאת, חמאס, או הצורות היורשות שלו, יישארו שחקן מרכזי במערכת הפוליטית של עזה, ללא קשר לשאלה אם הוא יושב רשמית בממשלה.
