דיווחים עדכניים המצטטים נתונים של הארגון הבינלאומי להגירה (IOM) ושל חברות מחקר מקומיות כגון Information International מדגישים את היקף השינוי הדמוגרפי המתרחש בלבנון. על פי נתוני ה-IOM, יותר מ-220,000 בני אדם עזבו את לבנון בשנת 2025 לבדה. מספר זה משקף את ההפרש נטו בין כ-2.63 מיליון כניסות לבין 2.85 מיליון יציאות. מאז פרוץ המשבר הכלכלי ב-2019, ההגירה המצטברת מוערכת בלמעלה מחצי מיליון אזרחים לבנונים. בשנת 2021 לבדה נרשמו כמעט 80,000 יציאות, עלייה של 346 אחוזים לעומת השנה הקודמת.
הגירה זו מתוארת לעיתים כ“הגל הגדול השלישי” של לבנון. בשונה מגלים קודמים שנבעו בעיקר מעימותים מזוינים, ההגירה הנוכחית נובעת מקריסה משולשת, כלכלית, פוליטית וחברתית. טרם ההתייצבות החלקית בשנים 2024-2025, איבדה הלירה הלבנונית יותר מ-98 אחוזים מערכה. משכורות המגזר הציבורי הפכו כמעט חסרות ערך, דבר שתרם לריקון מוסדות המדינה מתוכן. מרבית המהגרים הם צעירים מקצועיים בני 20 עד 40, ובהם רופאים, מהנדסים, מומחי IT ואקדמאים. ההערכה היא כי יותר מ-20 אחוזים מרופאי לבנון היגרו או החלו בהליכי הגירה.
לבנון לא ערכה מפקד אוכלוסין רשמי מאז 1932, מה שהופך את הנתונים העדתיים המדויקים לרגישים מאוד ולרוב לספקולטיביים. המספר הרשמי של אזרחי לבנון נותר קבוע על 3.5 מיליון, נתון מושרש פוליטית שמעולם לא עודכן רשמית. נפטרים ומהגרים ותיקים נותרו לעיתים רשומים בפנקסי הבוחרים. משפחות שעזבו לפני עשורים עדיין רשומות. במערכת המעוצבת בידי פטרונות ושיקולים פוליטיים, קבלת אזרחות לבנונית היא קשה במיוחד, אך אובדנה כמעט בלתי אפשרי. אם אכן חצי מיליון אזרחים עזבו בפועל, ייתכן שהאוכלוסייה השוהה במדינה התכווצה בכ-15 אחוזים.
בה בעת, הפזורה הלבנונית מוערכת בין 10 ל-15 מיליון בני אדם ברחבי העולם, כאשר כ-1.8 מיליון מהם מחזיקים עדיין באזרחות לבנונית. היסטורית, נוצרים היוו את רוב הפזורה. אף שההגירה הנוצרית נותרת משמעותית, בין היתר בשל רשתות הגירה מבוססות במדינות מערביות, הקריסה שלאחר 2019 הובילה גם להגירה ניכרת בקרב סונים ושיעים. מחקרים על רישום מצביעים לבחירות מחוץ למדינה ממשיכים להצביע על רוב נוצרי בקרב הפזורה הוותיקה. עם זאת, הגל האחרון בשנים 2021-2025 משקף את אופיו הכלל-ארצי של המשבר והוא מגוון הרבה יותר מבחינה חברתית ועדתית.
על פי סקרי Arab Barometer שנערכו ב-2024 וב-2025, היעדים המועדפים על לבנונים המבקשים להגר לצמיתות הם קנדה (32 אחוזים), גרמניה (28 אחוזים) וצרפת (25 אחוזים). אוסטרליה וארצות הברית נותרות אטרקטיביות, אך מציבות חסמי הגירה מחמירים יותר. עבור מי שמבקשים עבודה זמנית לצורך שליחת כספים הביתה, מדינות המפרץ מובילות. קטר (21 אחוזים), לצד איחוד האמירויות וערב הסעודית, הן יעדים מרכזיים. ערב הסעודית לבדה אחראית לכמעט 300 מיליון דולר בהעברות כספים שנתיות ללבנון.
העברות כספים שימשו במשך שנים כקו החיים הכלכלי של לבנון. בשנים 2024-2025 הוערכו הזרמות שנתיות בין 6.4 ל-6.8 מיליארד דולר, ויש הערכות המעמידות את הסכום אף גבוה יותר. מדובר בכ-30 אחוזים מהתמ"ג של לבנון, מה שהופך אותה לאחת הכלכלות התלויות ביותר בהעברות כספים בעולם. לאחר קריסת המערכת הבנקאית, חלק ניכר מההון מגיע כיום דרך מנגנונים בלתי פורמליים, לרבות מזומן המובא פיזית למדינה או באמצעות חברות להעברת כספים כגון OMT ו-Western Union, ולא דרך הערוצים הבנקאיים הרשמיים.
דלדול ההון האנושי מעלה שאלות פוליטיות יסודיות. מסגרת חלוקת הכוח בלבנון נקבעה ב-1943 באמצעות “האמנה הלאומית” הבלתי כתובה בין נוצרים מארונים למוסלמים סונים. הסמכות המבצעת חולקה על בסיס עדתי: נשיא מארוני, ראש ממשלה סוני ויו״ר פרלמנט שיעי. הייצוג בפרלמנט הוקצה ביחס של שישה צירים נוצרים לחמישה מוסלמים עד להסכמי טאיף בשנים 1989-1990, שסיימו את מלחמת האזרחים ושינו את הנוסחה לשוויון מוסלמי-נוצרי, תוך צמצום סמכויות הנשיא.
במשך עשורים שמרה הסדרה זו על איזון שברירי. אולם ככל שהקהילה השיעית, אשר לפי הערכות רבות מהווה יותר מ-30 אחוזים מהאוכלוסייה, ביססה כוח פוליטי וצבאי בתחילת המאה ה-21, גברו הקולות לבחון מחדש את נוסחת 1943. מזכ״ל חיזבאללה לשעבר, חסן נסראללה, הטיל בפומבי ספק ביכולת הקיימות של המסגרת הקיימת. בתגובה, מנהיגים נוצרים אחדים הציעו מודלים פדרליים או ביזור עדתי מחשש להידחקות פוליטית במערכת בעלת רוב מוסלמי.
מהו, אם כן, מסלולה של לבנון?
אפשרות אחת היא העמקת מדינה מרוקנת מתוכן, שבה מעמד הביניים המקצועי נעלם ומותיר אחריו אליטה עשירה צרה ואוכלוסייה ענייה מתרחבת. אובדן רופאים, מורים, מהנדסים ויזמים מגביל קשות את סיכויי ההתאוששות, גם אם ייושמו רפורמות מבניות. הפזורה והעברות הכספים מספקות רף ייצוב המונע קריסה כלכלית מוחלטת, אך מקיימות מגזר פרטי מקוטע ובלתי פורמלי ברובו, הכולל מסעדות, תיירות בקנה מידה קטן ויוזמות אנרגיה סולארית.
הגל הגדול השלישי נמשך, והשלכותיו הפוליטיות ארוכות הטווח נותרות בלתי ודאיות. השחיקה הדמוגרפית עשויה בסופו של דבר לכפות משא ומתן מחודש על שיטת חלוקת הכוח בלבנון. אם יתרחש שינוי כזה, הוא עשוי לעצב מחדש את זהותה ואת מאזנה הפוליטי של המדינה. הקהילה הנוצרית, שהייתה מרכזית להקמת המדינה ולניהולה, עלולה להפוך למיעוט מצומצם במסגרת סדר פוליטי מוסלמי ברובו, בדומה להתפתחויות במקומות אחרים באזור.
שינוי כזה ישפיע בהכרח על שיקוליה האסטרטגיים של ישראל ביחס לשכנתה מצפון. לבנון המעוצבת יותר ויותר בידי פוליטיקה של רוב מוסלמי, ואולי גם בידי התחזקות שיעית, תציב אתגרים ביטחוניים ודיפלומטיים חדשים. קובעי המדיניות בישראל יידרשו לשקול אילו הסדרי ביטחון, מנגנוני הרתעה או הבנות פוליטיות יש לקדם במסגרת כל הסדר עתידי של אי-לוחמה או שלום עם לבנון.
השינוי הדמוגרפי בלבנון אינו רק תופעה חברתית. זהו משתנה אסטרטגי שהשלכותיו הפוליטיות הסופיות אינן צפויות להיות שוליות.
