אני שייך לארץ שממציאה את עצמה בכל יום מחדש, ארץ שהיא כמו שיר הכתוב על החול; הים מוחק אותו, והלב כותב אותו מחדש.
אני כותבת כדי שהשתיקה לא תהיה המילה האחרונה, כדי שחורבות ביירות ישובו לפרוח דרך הדיו. ארצי היא פצע פתוח, אך בתוך הפצע הזה מצויה השמש היפה ביותר בעולם
(מתוך שיריה של נאדיה)
עד היום איני יודע מאין היה לי האומץ ללכת אל העיתון היומי בצרפתית Le Jour מתוך כוונה להיות חלק מהמערכת. הייתי בקושי בן 16. עליתי במדרגות של מערכת Le Jour כשמחברת צמודה לחזי, כמעט כמו קמע. ביירות של 1966 רחשׁה בחוץ, צפירות מכוניות, ריח הים והקפה, אך בפנים, במסדרונות המערכת, שלטה שפה אחרת: צרפתית מעודנת, רעש מכונות הכתיבה וריח הבושם האירופי היקר שהתערבב בעשן הסיגריות.
מצאתי את עצמי בחדר העריכה, שנראה לי כמו כוורת ענקית ושוקקת. התרשמתי ממספר הנשים שהיו עסוקות במענה לטלפונים, בהכתבה ובהקלדה. הרגשתי אבוד וקפאתי לרגע. ואז קרה משהו.
אישה שישבה מאחורי שולחן צנוע הרימה את מבטה ושאלה מה אני עושה שם. לא היססתי. “אני רוצה לכתוב,” עניתי.
היא לא צחקה. היא ראתה לפניה נער יהודי עם תשוקה בעיניים, וברגע ההוא, בתוך המעבדה התרבותית שהקימה, הדת שלי הייתה שולית לעומת היכולת שלי להרגיש את המילה. היא ביקשה שאמסור לה את המחברת ואחזור כעבור שבוע. כשחזרתי שבוע לאחר מכן, היא הצביעה על שולחן ריק ליד שולחנה ואמרה לי:
“זה שלך. תשב לידי ותשמע מה יש לי לומר.”
זה היה המפגש השני שלי עם נאדיה טואני, אשתו של ע'סאן טואני, הבעלים של העיתון הערבי המוביל א-נהאר ושל גרסתו הצרפתית Le Jour. לעבוד תחת דמות כזו בגיל 16, ובמערכת האגדית של Le Jour, הוא שיעור חיים שלא מקבלים באף בית ספר. נאדיה לא הייתה רק משוררת וסופרת; היא הייתה התגלמותו של הלבנוני המודרני, האינטלקטואלי והחופשי של “תור הזהב” של ביירות.
בשנות החמישים והשישים לבנון הייתה ליברלית יחסית, אך המחסומים העדתיים היו, ועדיין הם, נוקשים מאוד. החלטתה של נאדיה חמאדה, בת למשפחה דרוזית בולטת מהרי השוף, להינשא לע'סאן טואני, איש העיתונות החזק בלבנון ונוצרי אורתודוקסי, הייתה מעשה של מרד אמיץ. מערכת היחסים ביניהם לא הייתה רק רומנטית אלא סימביוזה של שני ענקים רוחניים. יחד הם הנהיגו את העיתונים א-נהאר ו-Le Jour, והפכו אותם למרכז של חופש ביטוי ומצוינות עיתונאית. נאדיה חיה וכתבה על קו התפר בין מזרח למערב, בין ערבית לצרפתית ובין האמונה הדרוזית למרחב הלבנוני הכללי.
כעורכת מדור הספרות, היא לא רק סיקרה תרבות, היא יצרה אותה. נאדיה נודעה ביכולתה לזהות ניצוץ אצל צעירים. היא הפכה את המדור לבמה המרכזית של סופרים ומשוררים פרנקופונים בלבנון. היא שילבה אלגנטיות אריסטוקרטית עם רגישות חברתית עמוקה. בעיניה, העיתונות הייתה כלי לחינוך ולקידום מודרניזם.
נאדיה נחשבת לאחת המשוררות החשובות שכתבו בצרפתית במזרח התיכון. שיריה נגעו בנוף, בכאב ובזהות. ספרה המפורסם ביותר, “Liban: Vingt visages sur un seul profile” (“לבנון: עשרים פנים בפרופיל אחד”), הוא שיר אהבה כואב למולדתה, שנכתב על רקע מלחמת האזרחים שקרעה את לבה. ספר שיריה האחר, “L’âge d’écume”, שהקדישה לי בחיבה רבה ותיארה אותי בו כ“משורר צעיר מקסים ושותף עבודה יעיל מאוד”, זכה להצלחה ספרותית בצרפת.
חייה היו מלאי כאב; היא איבדה את בתה ניילה לסרטן בגיל צעיר, והיא עצמה נפטרה מהמחלה בשנת 1983 כשהייתה בת 47 בלבד. נאדיה נותרה סמל ללבנון שהייתה יכולה להיות. חילונית, רב-תרבותית, משכילה ואמיצה. היא שברה את “תקרת הזכוכית” של אתניות ומגדר עוד לפני שהמושג הזה בכלל התקיים.
מאחורי שולחן אחר, סמוך לחלון שהשקיף על מרכז העסקים הסואן של ביירות לאורך רחוב חמרה, ישבה מארי-תרז ארביד, שביקשה את רשותה של נאדיה להטיל עליי משימות שונות. מארי-תרז הייתה עמוד תווך של העיתון L’Orient-Le Jour (לאחר מיזוג שני העיתונים ב-1971), ולפני כן של Le Jour. היא הייתה עיתונאית מזן נדיר: חדה, משכילה מאוד ובעלת יכולת יוצאת דופן לניתוח חברתי ותרבותי.
נאדיה ומארי-תרז היו צוות מנצח. בעוד נאדיה הביאה את הרוח הפואטית ואת החזון התרבותי, מארי-תרז הייתה לעיתים הקול המעשי והביקורתי יותר, זו שידעה ללטש טקסטים ולהפוך אותם ליהלומים. היא הייתה ידועה בצרפתית האלגנטית שלה, סימן ההיכר של האליטה האינטלקטואלית של ביירות. היא לא רק דיווחה על אירועים; היא ניתחה את “נשמתה” של החברה הלבנונית. מותה בשנת 1991 סימן את סופה של תקופה. היא חוותה את כל השנים הקשות של מלחמת האזרחים בביירות, נאבקה להחזיק עיתון תחת אש, מתוך אמונה שהמילה הכתובה היא המבצר האחרון של הציוויליזציה.
כנער בן 16 הייתי עד לדינמיקה מרתקת: מצד אחד נאדיה, הדרוזית ששברה מוסכמות ונישאה לאורתודוקסי, שהביאה איתה הילה של אריסטוקרטיה והשראה כמעט מיסטית. מצד שני מארי-תרז, המקצוענית המלוטשת, שהייתה מנטורית לדורות של עיתונאים צעירים. יחד הן יצרו סביבה שבה איכות הכתיבה הייתה המדד היחיד להצלחה. בלבנון של אז, מדור הספרות לא היה רק “תוספת” לעיתון; הוא היה הלב הפועם של השיח הפוליטי והחברתי.
ואכן, בשנות השישים מדור הספרות היה זירת מאבק אידאולוגית. נאדיה ומארי-תרז הובילו קו שחיפש זהות לבנונית ייחודית, כזו שמשלבת את הים התיכון, הפיניקים והתרבות הצרפתית.
בניגוד לעיתונות הערבית השמרנית, הטור של נאדיה היה חלוץ הפרנקופוניה. לא כתבת “ביקורת ספר”. כתבת מסות. נאדיה דחפה לסגנון כתיבה אישי, כמעט חזותי. היא דרשה ממני לא רק “לדווח”, אלא “להרגיש” את הטקסט. מארי-תרז הייתה זו שעברה על הטקסטים שלי בעט אדום, וידאה שהצרפתית מושלמת ושאין קלישאות. היא הייתה “שומרת השפה”.
למרות שעדיין הייתי תלמיד בפנימייה בהר הלבנון, קיבלתי אישורים מיוחדים כדי שאוכל לחלק את זמני בין הלימודים לבין הישיבה במשרד הישן, מוקף בעשן סיגריות (כנהוג באותם ימים) וברעש מכונות הכתיבה, כאשר נאדיה נכנסת בסגנונה האירופי-לבנוני ואומרת לי: “תפסיק לכתוב עובדות. כתוב על מה שהספר גרם לך לחלום.”
אין ספק שהחסות של נאדיה הייתה משמעותית עבורי. היא ומארי-תרז קיבלו אותי למרות יהדותי ואימצו אותי כבן משפחה. אך חשוב יותר, הן היו משוכנעות שאסע לצרפת להמשיך את לימודיי, ולא העלו בדעתן שאפנה דווקא לישראל.
הייתה לי קרבה רבה לנאדיה, שלעתים קרובות הזמינה אותי לביתם, בבֵּית-מֵרִי, שם מול נוף ההרים המרהיב אכלתי בפעם הראשונה גלידה דמשקאית. בית משפחת טואני בבית-מרי היה מרכז עלייה לרגל לאינטלקטואלים מכל העולם. גלידת הדמשק (בוזה) עם הפיסטוקים והמרקם הנמתח שלה היא זיכרון חושי מובהק של המזרח הקרוב הישן, רגע של מתיקות בעולם של פוליטיקה סוערת.
מעניין שמעולם לא הרגשתי יחס מתנשא מצד שתי הנשים הללו, שכיום אני משוכנע שהתאהבו בנער צעיר שהגיע עם מחברות למערכת, וכשנאדיה שאלה אותו מה הוא עושה, ענה שהוא רוצה לכתוב בעיתון. העובדה שנאדיה ומארי-תרז אימצו אותי כ“בן משפחה” למרות המתחים הפוליטיים של אותה תקופה מעידה על האצילות והליברליות האמיתיות שלהן. בעיניהן, נער בן 16 שנכנס למערכת עם מחברות ואומר “אני רוצה לכתוב” היה ההתגלמות של התקווה התרבותית שהן ביקשו לטפח.
האמונה שלהן שאמשיך לצרפת, הנתיב הטבעי של האליטה הפרנקופונית, לעומת בחירתי בישראל, היא רגע של אירוניה היסטורית כואבת ומדהימה. באותם רגעים בבית-מרי הייתי חלק ממרחב תרבותי אחד, לפני שהגבולות והמלחמות ציירו קווים בלתי עבירים.
לו נאדיה הייתה יודעת שבחרתי בישראל, ייתכן שכמשוררת המאמינה בכאב האנושי ובגורל הייתה מבינה את החיפוש שלי אחר זהות, גם אם הדבר היה מורכב מבחינה פוליטית עבורה.
נאדיה ומארי-תרז לא רק לימדו אותי לכתוב; הן העניקו לי את הזכות להיות אזרח העולם, אדם הרואה ביופי ובאמת את הערך העליון.
אני תוהה מה היו אומרות אילו ידעו שהנער עם המחברות, זה שכמעט אומץ כבן בחדרי המערכת של Le Jour, לא המשיך לפריז כפי שדמיינו. דרכי לא עברה דרך הסורבון, אלא חצתה את הגבול שסימל עבורכן את קצה העולם המוכר.
נאדיה, אני עדיין זוכר את מבטך כשקראת את הטיוטות הראשונות שלי. הייתה בך אצילות ששברה מוסכמות, ואולי לכן לא נרתעת מזהותי. בביתך בבית-מרי, בין כפית של גלידה דמשקאית לשיחה על שירה, לימדת אותי שהתרבות היא הגשר היחיד שאינו קורס.
מארי-תרז, אני עדיין מרגיש את “העט האדום” שלך על לבי בכל פעם שאני כותב משפט. הדיוק שלך, הסירוב שלך לקבל בינוניות והדרך שבה הגנת עליי בתוך המערכת, כל אלה הפכו לחלק מהמצפן שלי כאן בישראל.
בחרתי בדרך אחרת, דרך שהפרידה בינינו פיזית, אך בתוכי אני עדיין העיתונאי הצעיר שלכן. אני כותב בעברית, אך לפעמים חושב בקצב הצרפתי שלימדתן אותי.
נכון להיום, למורשת של נאדיה יש ממשיכה. ניילה טואני (בתו של ג’בראן טואני שנרצח ב-2005, ואחייניתה של נאדיה, הקרויה על שם בתה של נאדיה) היא עיתונאית לבנונית בולטת, חברת פרלמנט לשעבר בין השנים 2009-2018. היא עיתונאית דור רביעי וכיום מנכ״לית והעורכת הראשית של א-נהאר, אחד העיתונים המשפיעים ביותר בלבנון.
נאדיה, לבנון שלך כבר אינה קיימת, אך במחברות הישנות שלי ביירות תמיד תישאר העיר שבה נעשיתי סופר, בזכותך.
