נאמנותו של צבא לבנון (LAF) היא סוגיה מורכבת בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. במקום נאמנות לאומית ברורה או נאמנות לגורם זר, הצבא מאזן בין דינמיקות עדתיות פנימיות לבין אינטרסים בינלאומיים.
כדי להבין היכן נמצאת נאמנותו, מועיל לבחון את הצבא דרך שלוש עדשות שונות:
כיצד מצליח צבא לבנון לשמור על אחדות בחברה כה מפולגת?
ראשית, צבא לבנון נחשב באופן רחב למוסד היחיד בלבנון שהוא באמת חוצה עדות. במדינה המחולקת עמוקות לפי דת ופוליטיקה, הצבא הוא אחד הגופים הבודדים הנהנים מאמון רחב בקרב סונים, שיעים, נוצרים ודרוזים. נאמנותו המוסדית העיקרית היא לשימור השלום האזרחי.
מבחינה היסטורית, הצבא בחר לעיתים קרובות בנייטרליות במהלך סכסוכים פנימיים, כמו בשנת 2008 או במהלך מחאות 2019, כדי למנוע את קריסתו שלו. אילו היה נוקט צד בעימות עדתי, סביר שהיה מתפצל לאורך קווים דתיים, כפי שקרה במלחמת האזרחים הלבנונית בשנת 1975. בשל תדמיתו המאחדת, ראשי הצבא נבחרו לנשיאות מאז 1998. מגמה זו מבטאת את ערכו של הצבא כנקודת איחוד לכל הקבוצות העדתיות.
הגנרל רודולף הייקל, הרמטכ"ל הנוכחי, מודע לכך ורואה עצמו כמועמד אפשרי לרשת את הנשיא ג'וזף עאון עם סיום כהונתו. קיימים דיווחים מתמשכים בתקשורת הלבנונית על קשרים מיוחדים בינו לבין הנהגת חיזבאללה ועל עסקאות לכאורה עם המיליציה השיעית כדי להבטיח את תמיכתם בבחירות נשיאותיות עתידיות.
עסקה כזו כללה טענות בדבר חיסול עמדות חיזבאללה בדרום לבנון. הייקל דיווח לממשלה כי האזור נקי מנוכחות חמושה של חיזבאללה, אך מסר מידע שגוי הן לממשלת לבנון והן לגורמים אמריקאיים. הדיבור הכפול של הייקל בלט במיוחד במהלך פגישה מתוחה בוושינגטון עם הסנאטור לינדזי גרהאם. כאשר גרהאם שאל האם הוא רואה בחיזבאללה ארגון טרור, השיב הייקל: "לא, לא בהקשר הלבנוני".
אם זו עמדתו של מפקד צבא לבנון, מה יכולים ארצות הברית וישראל לצפות מהצבא הלבנוני בכל הנוגע ליישום כל הסכם בין ישראל ללבנון?
עד כמה מושפע צבא לבנון מחיזבאללה?
שנית, ההיבט השנוי ביותר במחלוקת בנאמנות הצבא נוגע ליחסיו עם חיזבאללה. כמעט שישים אחוזים מחיילי הצבא הם שיעים, ותפקידים מרכזיים מוחזקים על ידי קצינים שיעים.
בין אלה נמנים הגנרל מוניר שהאדה, המתאם עם יוניפי"ל, והגנרל סוהייל חרב, ראש המודיעין הצבאי. לפי דיווחים, שניהם משמשים כמי שמדווחים לחיזבאללה על התפתחויות מרכזיות הנוגעות למנגנונים הביטחוניים, ליחסי ישראל-לבנון ולהתערבות של ארצות הברית ומדינות זרות אחרות בפוליטיקה הלבנונית.
במשך שנים פועל צבא לבנון תחת מדיניות של "אי-עימות" עם חיזבאללה. הדבר נובע הן מהנחיות פוליטיות של הממשלה הלבנונית והן מהחשש שעימות ישיר עלול להצית מלחמת אזרחים. תומכי דוקטרינת "צבא-עם-התנגדות" טוענים כי הצבא וחיזבאללה משלימים זה את זה: הצבא מעניק לגיטימציה פנימית, בעוד חיזבאללה מספק "הרתעה" א-סימטרית מול איומים חיצוניים.
נכון לתחילת 2026, נתון צבא לבנון ללחץ כבד, הן מצד הנהגה לבנונית חדשה והן מצד גורמים בינלאומיים, ליישם תוכניות פירוק מנשק מצפון לנהר הליטני. מבקרים טוענים כי כל עוד לצבא אין מונופול על השימוש בכוח, נאמנותו ה"לאומית" נותרת פגומה בשל השפעתו של חיזבאללה הנתמך בידי איראן.
כיצד משפיע הסיוע הזר על החלטותיו האסטרטגיות של הצבא?
שלישית, צבא לבנון תלוי כמעט לחלוטין בסיוע חוץ לצורך הישרדותו, במיוחד מאז הקריסה הכלכלית בשנת 2019. ארצות הברית היא התורמת הגדולה ביותר לצבא, ומספקת מיליארדי דולרים בציוד ובהכשרה. מטרתה היא ליצור משקל נגד לחיזבאללה. גם צרפת וקטאר סיפקו תמיכה חיונית, כגון סבסוד משכורות ומזון לחיילים.
תלות זו מעוררת האשמות כי החלטותיו האסטרטגיות של הצבא מושפעות מהכתבות מערביות. עם זאת, הנהגת הצבא טוענת כי מדובר בצורך קיומי. ללא סיוע חוץ, הצבא יחדל להתקיים, ויותיר חלל שבו עלולים לפעול ארגונים קיצוניים יותר.
בסופו של דבר, צבא לבנון נאמן בעיקר לרעיון של לבנון מאוחדת. עם זאת, הוא מוגבל על ידי מדינה חלשה ושחקן לא-מדינתי חמוש היטב: חיזבאללה. בשנת 2026 מנסה הצבא לעבור ממודל של "דו-קיום" עם מיליציות למודל של "מגן יחיד".
עם זאת, הצלחתו תלויה בשאלה האם המערכת הפוליטית בלבנון תעניק לו סמכויות ומשאבים מספיקים. באמצע אפריל קיבל הצבא הוראה לאבטח את מחוז ביירות ולפרקו מנשק בעקבות דיווחים על ניסיון הפיכה של חיזבאללה שסוכל. כתוצאה מכך נפרסו כוחות צבא סביב מוסדות ממשל מרכזיים בביירות.
עדיין לא ברור האם הצבא יהיה מוכן להתעמת עם מחאות מאורגנות של חיזבאללה. לאור עמדתו העמומה של הצבא כלפי הארגון, עולות שאלות האם הרמטכ"ל יורה לפרוס כוחות להגנה על הסכם פוליטי בין ישראל ללבנון, שכן חיזבאללה מתנגד לו לחלוטין. בהתבסס על התנהלות העבר של הצבא, סביר כי צבאו של הייקל לא יספק תמיכה כזו.
