ביטוי ידוע קובע שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. זו כנראה הדרך המדויקת ביותר לתאר את ההצהרה¹ שפרסם משרד נציב זכויות האדם של האו״ם (UNOHCHR) בנוגע לאיראן.
בהצהרה, על רקע רצח עשרות אלפי מפגינים ברחובות איראן, ציין ה-UNOHCHR כי לנוכח “האירועים המזעזעים האחרונים באיראן”, על הקהילה הבינלאומית לתת עדיפות ל“איסוף ראיות ולקביעה האם התרחשו הפרות של זכויות אדם ופשעים לפי המשפט הבינלאומי, לרבות פשעים נגד האנושות”. עוד הודגש כי “השימוש בכוח קטלני באכיפת חוק כפוף לקריטריונים מחמירים ביותר לפי דיני זכויות האדם הבינלאומיים, וכי שימוש מכוון בכוח קטלני מותר רק כמוצא אחרון, כאשר הוא הכרחי להגנה על חיים מפני איום מיידי”.
על אף ראיות מצטברות לטבח המוני וקונצנזוס בינלאומי בנוגע למצוקת העם האיראני תחת משטר האייתוללות, בחר גוף זכויות האדם הבכיר של האו״ם להגיב בפתיחת הליך איסוף ראיות ובהזכרת כללים הנוגעים לאכיפת הפגנות בדמוקרטיות. משתמע מכך כי מחברי ההצהרה סברו שהאייתוללות, האחראים לאלימות כלפי אזרחיהם, יושפעו מהצהרת האו״ם.
כאן המצב מחמיר עוד יותר.
בזמן שה-UNOHCHR כשל אפילו במתן תמיכה מוסרית בסיסית לעם האיראני במאבקו להשתחרר מהקצבים התיאוקרטיים בטהראן, הוא מצא לנכון לגנות דווקא את מאמצי נשיא ארה״ב דונלד טראמפ וארצות הברית.
על רקע ההיערכות הצבאית לקראת אפשרות של תקיפה באיראן, הדגיש ה-UNOHCHR, בניסיון צבוע ל״איזון״, כי “איומים או פעולות של התערבות צבאית חד-צדדית מצד מדינות שלישיות עומדים בניגוד למשפט הבינלאומי”.
כלומר, בעוד שהאו״ם מספק תמיכה אפסית לעם האיראני ונמנע מלקבוע באופן חד משמעי האם בוצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, הוא קובע בנחרצות שהתערבות חיצונית לטובת האיראנים תהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. בפועל, האו״ם מאותת לקהילה הבינלאומית: אל תתערבו לטובת הנטבחים, או שתואשמו בהפרת החוק.
אכן, ההצדקה המשפטית להתערבות צבאית אמריקאית באיראן אינה חד-משמעית. איראן לא ביצעה “מתקפה מזוינת” ישירה נגד ארה״ב כמשמעותה בסעיף 51 למגילת האו״ם. עם זאת, כאשר ארה״ב תקפה את איראן ביוני 2025, היא ביססה זאת על דוקטרינת הגנה עצמית מונעת, בהתאם למשפט המנהגי (קריטריוני קרוליין, 1897).
בעיה מרכזית היא שדוקטרינה זו אינה מקובלת באופן גורף ואף זכתה לביקורת² מצד מוסדות כמו בית הדין הבינלאומי לצדק. עם זאת, קבלתה משמעה גם הכרה בדיעבד בלגיטימיות התקיפה הישראלית המקדימה ב-1967, מסקנה שמערערת עשרות שנים של דה לגיטימציה לישראל.
וכאן נחשפת אחת המגבלות העמוקות של דיני הלחימה: רק דמוקרטיות מערביות באמת מחויבות להם. משטרים ג׳יהאדיסטיים, טרוריסטים ודיקטטורות משתמשים במשפט הבינלאומי אך ורק ככלי נשק תודעתי נגד מדינות שומרות חוק.
כך קרה גם לאחר טבח 7 באוקטובר 2023. בעוד חמאס הפר כל כלל אפשרי: תקיפת אזרחים, שימוש במגנים אנושיים, חטיפות, גופי האו״ם והתקשורת הבינלאומית האשימו דווקא את ישראל ב״רצח עם״. בית הדין הפלילי הבינלאומי אף יצר ישות מדינתית פיקטיבית כדי להצדיק צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל.
התוצאה מזעזעת: לפי תפיסת ה-UNOHCHR, העולם נדרש להתעלם מזכויות האדם של האיראנים, בעוד האייתוללות מקבלים יד חופשית לרצח. כל שנותר לקהילה הבינלאומית הוא “לאסוף ראיות”.
מועצת זכויות האדם של האו״ם היא חרפה מוסדית. מאז הקמתה ב2006 היא משמשת בעיקר ככלי לתקיפת דמוקרטיות ולהגנה על משטרים אלימים.
באופן פרדוקסלי, איראן תורמת יותר מכל גורם אחר לשחיקת המשפט הבינלאומי. ככל שמדינות נאלצות לשוב לזכותן הטבעית לפעול נגד איום מיידי, כך מתגבשות מחדש נורמות שמבהירות כיצד טוב יכול לגבור על רוע.
למרבה המזל, נראה שמצפן המוסר של ממשל טראמפ אינו נרתע מאיומי האו״ם ומגונני העריצות. על הקהילה המשפטית לבחון כיצד דיני הלחימה עברו חימוש תודעתי בידי מי שמפרים אותם באופן שיטתי, וכיצד ניתן להשיב להם את ייעודם המקורי: הגנה על חפים מפשע, לא על רוצחיהם.
