השיח הציבורי באיראן, הקריאה הרציפה בעיתונים בימים אלו חושפת מדינה הנתונה בטלטלה עמוקה: לחץ כלכלי חריף, מאבקי כוח פנימיים מתמשכים, ודיפלומטיה שמנסה להגן על כבודה הלאומי מול המערב, תוך הישענות הולכת וגוברת על בריתות במזרח. השכבה העליונה של השיח נשארת גרעינית. מתחתיה רוחשת שכבה אזורית, רוסיה, סוריה, לבנון וחיזבאללה, המפרץ וארה"ב, ומתחת לכל אלה בוערים משבר המטבע, שחיקת ההון החברתי, הקרב על החיג'אב והמאבק על מעמד האישה. דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח בעיתונות האיראנית בימים האחרונים, כפי שהוא משתקף בעיתוני הזרם המרכזי והרפורמיסטי.
גרעין ומו"מ מול המערב
התקופה שלאחר "מלחמת 12 הימים" ממשיכה להגדיר את יחסי איראן עם המערב ועם סבא"א. העיתונות משדרת קו ברור: איראן מוכנה לדיפלומטיה, אך אינה מוכנה "להתייצב לדין" על תקיפת מתקני הגרעין שלה.
הגישה של פקחי סבא"א חודשה אמנם, אך מודגש שוב ושוב כי היא "מוגבלת מאוד" ואינה כוללת את האתרים המרכזיים, נתנז, אספהאן ופורדו- שבהם נותרו חומר וציוד רגישים. ראש ארגון האנרגיה האטומית, מוחמד אסלאמי, מנסח זאת כך: הסוכנות "לא גינתה את התקיפות ואין לה שום הנחיות למצבים כאלה, ולכן אין לה זכות לדרוש ביקורת". מבחינת טהראן, כל ביקורת באתרים שהופצצו מחייבת מסגרת מוסכמת חדשה; "הסכם קהיר" עם הסוכנות, שכבר שימש מתווה כזה, מבוטל מצד איראן לאחר הפעלת מנגנון הסנאפבק על ידי האירופים.
המסר עובר היטב: איראן אינה שוללת משא ומתן, אך מתעקשת שלא ניתן "להשלים בשולחן הדיונים את מה שלא הושג במלחמה". שר החוץ, סייד עבאס עראקצ'י, חוזר על הנוסחה: "הנושא הגרעיני של איראן אינו פתרון צבאי", והדרך היחידה לחידוש השיחות היא שינוי אמיתי בגישה האמריקאית, מעבר לדיאלוג על בסיס אינטרסים הדדיים וכבוד הדדי. כל עוד זה לא קורה, טהראן שומרת על מלאי האורניום המועשר ונותנת להבין שהוא קלף לחץ, לא נטל.
מדיניות החוץ האיראנית
הביקור של עראקצ'י במינסק ולאחר מכן במוסקבה ממוסגר בעיתונים כחלק מ"האצת ציר טהראן-מוסקבה-מינסק" אל מול הסנקציות המערביות. חתימת תוכנית ההתייעצויות לשנים 2026-2028 עם לברוב מתוארת כ"מפת דרכים חדשה" ליחסים, והיחסים עצמם מוגדרים כ"נכנסים לשלב איכותי חדש" על בסיס הסכם שותפות אסטרטגית מקיף.
במקביל, עולה גם תו זהיר: כותבים מזכירים שאיראן אינה יכולה להרשות לעצמה להיהפך ל"קלף טקטי" בלבד בידיה של רוסיה במשחק מול המערב, ושבהיקף הסחר, גם לאחר העלייה, רוסיה עדיין רחוקה ממעמדן של סין, טורקיה והודו בכלכלה האיראנית.
בציר סוריה-לבנון-חיזבאללה השיח נע בין גאוות "ההתנגדות" לבין מודעות לשבר הדיפלומטי. חיזבאללה מוצג כ"סמל ההתנגדות הלגיטימית" ו"בסיס ההגנה של לבנון מול האיומים הישראליים". נציג הארגון בטהראן, עבדאללה צפי אל־דין, מצוטט כמי שאומר שחיזבאללה "חזק מתמיד ולעולם לא יניח את נשקו". במקביל, נדונים הקשיים בהסדרת מעמד השגריר האיראני בביירות; עיכובים פרוצדורליים מתפרשים כעדות ללחץ מערבי כבד על ממשלת לבנון והניסיון "לאזן" את השפעת איראן.
ההתנהלות של דונלד טראמפ מוצגת כניסיון לעצב סדר עולמי חדש שבו המזרח התיכון מחליק לאחור בסדר העדיפויות. פרשנים באיראן מאפיינים אותו כ"ילד זקן", שילוב של אינסטינקטים עסקיים, נטייה לניאו־קונסרבטיזם ואי־אמון בממסד, ועל רקע זה מנתחים את דוקטרינת הביטחון הלאומי החדשה שלו: אירופה נחתכת למקום שלישי, המזרח התיכון למקום רביעי, והפוקוס עובר לריסון סין. זה נקרא בטהראן כ"הודאה בכך שעידן העליונות האמריקאית הסתיים", וכתמריץ להעמקת צירי המזרח.
במקביל מתחדש המתח עם איחוד האמירויות סביב האיים אבו מוסא, טונב הגדול וטונב הקטן. טהראן מגיבה בזעם על "טענות חסרות בסיס" לגבי ריבונות על האיים, ומדגישה כי הם חלק "בלתי נפרד" מן השטח האיראני. ביקורת נוקבת מופנית גם לסין, לאחר ששר החוץ הסיני אימץ בניסוחיו חלק מן העמדות האמירתיות, מהלך שמתפרש באיראן כוויתור על רגישויות איראניות בשם אינטרסים כלכליים במפרץ.
אפיזודה נוספת בשיח היא ניסיון ישראלי לקשור מתקפת ירי בסידני לאיראן ולחיזבאללה. בטהראן רואים בכך ניסיון לבנות נרטיב "הקורבן הנצחי" ולבלום הכרה במדינה פלסטינית. כאשר מתברר שהאדם שהשתלט על אחד התוקפים הוא מוסלמי, וכשבמכונית המחבלים מתגלה דגל דאעש, מנתקת איראן את עצמה מן האירוע לגמרי ומזהירה את אוסטרליה שלא "להיגרר לסכסוך שאין לה בו חלק".
הזירה הפנימית והפוליטית באיראן
בתוך איראן, ההתרחשות הדרמטית לא פחות. מתחת לפני השטח מתנהל מאבק כוח מתמשך בין ממשלת פזשקיאן לבין הזרם הנוקשה במג'לס. הנציגים הקיצוניים, שלא הצליחו להעביר מועמד משלהם לנשיאות, משתמשים כעת בכלי האיומים בהדחה, בשאלות חוזרות לשרים ובהצפת סדר היום כדי להחליש את הממשלה. פרשנים מדברים בגלוי על ניסיונות "פגיעה מכוונת" ביכולת הממשלה לתפקד, ועל קבוצה קטנה אך מאורגנת בפרלמנט שמנסה לבנות לעצמה זכות וטו על כל מהלך משמעותי.
במקביל מתפתחת ביקורת גם על הממשלה. מטעם הנשיא מושמע כל הזמן מושג "הוופאק" – ההסכמה. אבל אנשי רפורמה ואנליסטים טוענים כי בהיעדר תרגום אופרטיבי, ההסכמה הפכה ל"המלצה אתית" בלבד, שמשמשת לעתים כחיפוי לדחיית החלטות קשות ולוויתור מיותר לאנשי הקו הנוקשה. אחד היועצים הרפורמיסטיים מציין כי "ככל שהממשלה נסוגה, התומכים בקו הנוקשה נעשים תובעניים יותר", ומזהיר שהיעדר קו אדום ברור רק מרחיב את תיאבונם.
מן הצד של הממסד הפרלמנטרי, יו"ר המג'לס מוחמד באקר קאליבאף מתאמץ למסגר את הדיון כשאלה של "ממשל" יותר מאשר של אידיאולוגיה. הוא טוען שהבעיה הגדולה ביותר במדינה היא "חכמרני" – משילות – וקורא למרכז המחקר של המג'לס לפתח "ידע ממשל" מקצועי במקום "לוליינות פוליטית" המונעת מאינטרסים אישיים. המודל שהוא מציע הוא "ממשל מבוסס תרבות", מושג שבינתיים נותר ברובו ברמת הסיסמה.
כלכלה: אינפלציה, תקציב והישרדות יומיומית
המשבר הכלכלי, ברקע כל אלה, מקבל בתקשורת איראנית דימויים רפואיים. אנליסטים מכנים את האינפלציה והמשבר המטבעי "סרטן של המערכת". הדולר הלא רשמי חוצה את רף 129 אלף תומן, והחשש מאובר־אינפלציה ודולריזציה מודגש כמעט בכל מאמר כלכלי.
הדיון המקצועי מתמקד בבסיס המבני: גידול מתמשך בנזילות, גירעון תקציבי בלתי נשלט, ומעמד חלש של הבנק המרכזי מול המערכת הפוליטית. מערכת שערי המטבע המרובים, שאינה מבוטלת, מוצגת כ"דרך המלך לשחיתות", המזמינה רנטה, קומבינות וספסרות. מומחים קוראים ל"מהפכה פיסקלית": ללא תיקון חוסר האיזון התקציבי, אומרים כלכלנים, השגת היציבות תהיה "לא עניין פשוט, אלא כמעט בלתי אפשרי".
במישור המדיניות המידית, הממשלה מנסה לשדר אחריות. פזשקיאן מציג תקציב ל־1405 הכולל העלאת שכר ממוצעת של 28 אחוזים, לצד תוכנית כלכלית לתנאים מיוחדים, והבטחה שהכנסות רפורמת מחירי הדלק יופנו בין השאר למימון קצבאות כרטיסי המזון (כלאברג). השיח הרשמי מדגיש דחייה של "כלכלה מצווה" והתחייבות ל"רפורמות יסודיות", אך האמון הציבורי בכל ההבטחות הללו נשחק.
המחיר החברתי של המשבר ניכר היטב. ירידת ערך הריאל מוחקת למעשה את כוח הקנייה של המעמד הבינוני ואת מרבית חסכונותיהם של הגמלאים. העיתונות מדווחת על עליות חדות במחירי מוצרי החלב, אורז, דלק ודיור. הדובר מטעם הממשלה מנסה להסביר את ההתייקרויות בעליית מחירי חומרי הגלם ומבטיח הידוק פיקוח, אך הרחוב מבין שזה רק עוד סימפטום של מערכת שמתקשה לשלוט בתוצאות המדיניות שלה.
חברה, חיג'אב, נשים ותקשורת
ברובד החברתי, מה שנקרא בעיתונות "משבר ההון החברתי" הולך ומעמיק. פזשכיאן ובכירים אחרים מודים בפומבי שהם "אינם מרוצים מן המצב הכלכלי", וחסן רוחאני מזהיר שאם המשבר הפנימי יחריף, "גם האויב החיצוני יחמוד", כלומר, ינצל את השחיקה הפנימית לטובתו.
סוגיית החיג'אב נותרת מוקד נפיץ. הקו הנוקשה מואשם בניצול הנושא ככלי פוליטי נגד הממשלה. חוק החיג'אב, שהאכיפה שלו עוכבה על ידי המועצה העליונה לביטחון לאומי, מרחף מעל המערכת כמוקד פוטנציאלי לפיצוץ: הממשלה חוששת כי לחץ להחלתו המלאה, במצב הכלכלי והציבורי הנוכחי, עלול לערער עוד יותר את היציבות.
במקביל מתנהל קרב על המרחב הדיגיטלי. הממשלה מדברת על "גישה חופשית לאינטרנט לכלל האזרחים", אך הפרלמנט מקדם את "צייאנת 3" – הצעת חוק שמבקשת להעביר כמעט את כל סמכויות הפיקוח על הרשתות החברתיות והאינטרנט לידי רשות השידור. בעיתונים מזכירים כי IRIB עצמה איבדה מזמן את אמון הציבור, ושאלת המידתיות של ריכוז הכוח הזה בידיה הופכת לעוד נקודת חיכוך בין הממשלה, המג'לס והחברה.
על רקע זה בולט שוב הוויכוח על חוק המוהר. גם כאשר הממשלה מביעה הסתייגות מן ההגבלה ל־14 מטבעות זהב, היא נתפסת כמי שאינה נלחמת מספיק חזיתית במגמה. פעילוֹת נשים מזכירות שהמוהר הוא לעתים "מנוף" כמעט יחיד לנשים בהיעדר ביטחון כלכלי, ומזהירות שהחקיקה החדשה פוגעת בהן דווקא ברגעים שבהם הן זקוקות להגנה משפטית.
במישור התרבותי, עיסוק מיוחד מוקדש למותו של המלומד כאמראן פאני, שהוצג כסמל של יושרה ושל "נתינת דעת" לחברה. דרך הפריזמה הזאת מתוארת גם דעיכתו של רחוב לאלהזאר, שהיה פעם לב התרבות של טהראן, שמוחלף אט אט על ידי "כלכלה ספקולטיבית": בתי קולנוע ואולמות הופכים לחנויות ומחסנים, והמרחב התרבותי מפנה מקום לשורת רווח.
בסיכומו של דבר, השיח בעיתונות האיראנית מצייר מדינה שמנסה לנהל משחק עדין בין כוח והתנגדות לבין שחיקה ועייפות. מבחוץ, מאבק על דימוי של מדינה עמידה, שלא נכנעת לסנקציות ולא לדרישות סבא"א. מבפנים, מערכת שמתקשה לתת תשובות כלכליות, פוליטיות וחברתיות לדור שמאבד את אמונו, אך עדיין מחפש סיבה להישאר בתוך המשחק.
