דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח הציבורי באיראן בין 20-23 בפברואר 2026, תחילת אספנד 1404, ומציג תמונה חדה של חברה שנמצאת בצומת דרכים. מצד אחד, ניסיונות פיוס דיפלומטיים והבטחות להתקדמות מהירה בז'נבה. מצד שני, איומי מלחמה גוברים ומצוקה כלכלית שמעמיקה ופוגעת בלב המעמד הבינוני. התקשורת מנסה לאחוז בשני קצות החבל: עוצמה לצד דיפלומטיה, אך גם הכרה בכך שהחוזה החברתי נשחק במהירות.
שלושה ימים לטיוטה: דיפלומטיה בלי לוותר על ההתנגדות
במוקד הזירה המדינית ניצב סבב השיחות בז'נבה בין איראן לארצות הברית. הנרטיב הדומיננטי מדגיש כי דיפלומטיה אינה נסיגה מההתנגדות אלא המשך שלה בכלים אחרים. שר החוץ עבאס עראקצ'י ביקש לשדר שליטה בקצב האירועים. בראיונות שנערכו ב 21 בפברואר הוא צוטט אומר "בתוך שלושה ימים נגבש את טיוטת ההצעה להסכם הגרעין", וחזר והבהיר כי "אין פתרון צבאי לסוגיה והדרך היחידה היא דיפלומטיה".
לצד האופטימיות הזהירה הזו, ניכרת מתיחות גלויה מול סבא"א. רפאל גרוסי מדבר על "רצון של שני הצדדים להגיע להסכם", אך בטהראן מזהירים כי דו"חות מוטים של הסוכנות עלולים להפוך לכלי בידי וושינגטון ותל אביב ליצירת עילה לתקיפה. הדרישה לערבויות ברורות, משפטיות וביטחוניות, חוזרת כמוטיב קבוע בשיח הציבורי והפוליטי.
אמריקה במפרץ, טהראן מדברת על פחד
בזירת מדיניות החוץ התקשורת מתעכבת על הפריסה הצבאית האמריקאית חסרת התקדים במפרץ. אולם במקום להציג אותה כהפגנת כוח, היא ממוסגרת כסימן לחולשה. תחת הכותרת "נושאות מטוסים פחדניות" נטען כי ארצות הברית שומרת טווח ביטחון משטח איראן כדי שלא תמצא את עצמה יעד לטילים בליסטיים וטילי שיוט איראניים.
במקביל, ישראל מתוארת כמנוע המרכזי שמנסה לגרור את טראמפ לעימות חזיתי. ההקשר הפלסטיני תופס מקום מרכזי בסיקור. שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, הצית זעם אזורי כאשר התבטא בגלוי בעד סיפוח הגדה המערבית. על רקע זה דווח כי "57 מדינות מוסלמיות מתנגדות לאישור מדיניות ההתפשטות הציונית על ידי שגריר ארה"ב", והוצגה חזית אחידה של העולם המוסלמי נגד מה שמכונה בטהראן "חזון מהנילוס ועד הפרת".
פסילות בבחירות והיערכות לתרחישי קיצון
במישור הפוליטי הפנימי הזירה סוערת סביב פסילה נרחבת של מועמדים לבחירות למועצות הערים Shoraye Shahr. גורמים רפורמיסטיים מאשימים את מנגנוני הפיקוח השמרניים בניסיון להנדס את התוצאות ולדחוק אל מחוץ למשחק את מבקרי המדיניות הנוכחית. מאמרי מערכת מזהירים כי "הדחת הרפורמיסטים מבחירות המועצות היא בניגוד לאינטרס הציבורי", ורואים במהלך זה צעד נוסף בהעמקת הפער בין החברה לממסד.
ברקע נחשף הציבור לדיווחים על תוכניות מגירה של המנהיג העליון במקרה של מלחמה רחבה או ניסיון התנקשות, כולל היררכיית יורשים מגובשת מראש. שמו של עלי לאריג'אני מוזכר כמי שעשוי להיות דמות מפתח בניהול המשברים. עצם העלאת האפשרות מאותתת כי המערכת נערכת גם לתרחישים חמורים בהרבה מהמצב הנוכחי.
נורוז מתקרב, המחירים מזנקים
הכלכלה נותרת נקודת התורפה המשמעותית ביותר. האינפלציה דוחקת את מעמד הביניים אל מתחת לקו העוני, והתקציב לשנת 1405 הופך לסמל של "דיכוי השכר". הממשלה מציעה העלאה ממוצעת של 28 אחוז, בעוד שמחירי מזון, דיור ושירותים עולים בקצב גבוה בהרבה.
בדיווחי כלכלה צוין כי "נרשמה עלייה של 75.6% במחירי הפירות והפיצוחים בינואר", נתון שממחיש את השחיקה האכזרית בכוח הקנייה דווקא לקראת חג הנורוז, החג שבו השפע אמור להיות נוכח באופן המוחשי ביותר על שולחן המשפחה.
הממשלה מנסה לרכך את המכה באמצעות הרחבת תוכנית הקופונים האלקטרוניים Kala Barg, אך במגזר העסקי מזהירים כי חוסר הוודאות והתנודות בשער הדולר, שחצה שיאים חדשים, משתק את הייצור והתעשייה. המסר העולה מטורי דעה ברור: אי אפשר לנהל אינפלציה דו ספרתית גבוהה באמצעות קופונים בלבד, בלי לטפל במבנה השוק, בסנקציות ובשחיתות.
דור אבל וקמפוסים טעונים
ברובד החברתי והתרבותי עולה תמונה של טראומה קולקטיבית בעקבות אירועי המחאה של חודש ינואר די. האוניברסיטאות בטהראן נפתחו מחדש לאחר 56 ימי השבתה, אך האווירה בקמפוסים מתוארת כטעונה ומדוכאת. פחות הפגנות המוניות, יותר מחאה שקטה והתרחקות מהמערכת הפוליטית.
כותבים שונים מתארים את הסטודנטים כ"דור אבל בתוך חברה חסומה", ומזהירים כי ללא פתיחות פוליטית ושיפור כלכלי, הייאוש הנוכחי יהפוך למנוע של תסיסה עתידית, אולי אלימה יותר.
גם עולם התרבות משקף את השבר. פסטיבל הסרטים פג'ר מותקף מצד גורמים שמרניים הטוענים כי הפך לזירה של "טרור תקשורתי" המשרת "נרטיבים זרים", ומנגד מצד יוצרים חברתיים שמנסים להעלות על המסך נושאים של שחיתות, משבר זהות וקריסת החלום המהפכני. הצנזורה נוכחת, אך חלק מהסרטים והנאומים סביבם משמשים מעין שסתום ביטחון רגשי לחברה שמרגישה שאין לה מוצא.
אחד הטורים הבולטים מתאר את אווירת ערב הנורוז הקרב כ"ערב חג מהול באבל", ומסכם: "שולחן החג של האנשים מצטמצם משנה לשנה; כולם חיים בצל של ייאוש ועוני".
שורה תחתונה: בין הרתעה להתרסקות
שלהי פברואר 2026 מציירים איראן שנעה בין שתי זירות מתנגשות. בשדה הדיפלומטי נשמעות הצהרות על טיוטת הסכם בתוך שלושה ימים ושיח עקבי על דיפלומטיה כדרך היחידה. בשדה הפנימי ניכרים אינפלציה מרסקת, פסילות בחירות, טראומה מאירועי די והעמקת הניכור בין הדור הצעיר לממסד.
התקשורת מנסה להחזיק יחד את שני הקצוות: מצד אחד "נושאות מטוסים פחדניות" ומראית עין של הרתעה. מצד שני "שולחן נורוז מצטמצם" ומעמד ביניים שמתרסק. השאלה המרחפת מעל הכול היא האם הסכם בז'נבה, אם ייחתם, יוכל גם לפתוח מרחב לשינוי פנימי אמיתי, או שיהפוך לעוד שכבת צבע על קירות סדוקים.
