השיח הציבורי באיראן באמצע פברואר 2026, מתאפיין בתחושת דריכות עילאית: המדינה מתמרנת בין איומי מלחמה ישירים לבין חלון הזדמנויות דיפלומטי שברירי מול ממשל טראמפ השני. העיתונות משקפת תמונה מורכבת שבה הדרג המדיני מנסה לשדר חוסן ו"קווים אדומים" בלתי מתפשרים, בעוד שבשטח ניכרים בבירור סימנים של משבר כלכלי מחריף ותסיסה חברתית שטרם שככה מאז אירועי המחאה של חודש דיי. דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את הימים האחרונים בעיתונות האיראנית.
רעיון "אפס העשרה" כבר אינו על השולחן
בסוגיית הגרעין ניכרת מגמה של "דיפלומטיה תחת אש". סגן שר החוץ מג'יד תחת-רוואנצ'י מבהיר כי רעיון "אפס העשרה" כבר אינו על השולחן מבחינת טהראן. יחד עם זאת הוא מעביר מסרים של נכונות לפשרה: בראיון ששודר ברשת BBC ציין כי איראן מוכנה לדון ברמת העשרה של 60% ובהיבטים נוספים של התוכנית, בתמורה להסרה אפקטיבית של הסנקציות.
העיסוק התקשורתי מתמקד בסבב השיחות העקיף שהחל במסקט ומתוכנן להימשך בז'נבה או בווינה. עומאן וקטאר מתוארות כמתווכות מרכזיות, המעבירות מסרים ישירים בין ההנהגה האיראנית לבין שליחיו של טראמפ, סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר. שר החוץ עבאס עראקצ'י אף הביע ביטחון ביכולת להגיע ל"הסכם טוב יותר מהסכם אובמה ומהברג'אם", מה שמאותת על נכונות להיכנס למסגרת חדשה אך גם על רצון להציג זאת כהישג לאומי ולא כנסיגה.
יחסי טראמפ נתניהו בתקשורת האיראנית: "סדק שאינו ניתן להסתרה"
בזירה האזורית מזהה התקשורת האיראנית בסיפוק גובר את מה שהיא מכנה "סדק שאינו ניתן להסתרה" ביחסים בין טראמפ לנתניהו. לפי הדיווחים, נתניהו חזר מוושינגטון מודאג מאפשרות שארצות הברית תנהיג מדיניות "רכה מדי" כלפי טהראן ותסתפק בהסכם גרעיני שלא ייגע בתוכנית הטילים הבליסטיים ובמעורבות האזורית של איראן.
באותו זמן טהראן מהדקת את יחסיה עם מדינות המפרץ. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מבהירות כי לא יאפשרו שימוש בשטחן או במרחב האווירי שלהן לצורך תקיפה נגד איראן, מסר שמוצג בטהראן כהישג אסטרטגי של מדיניות "שכנות טובה". במקביל נמשך התיאום האסטרטגי עם רוסיה וסין, לרבות מפגשים משולשים על רקע ישיבות סבא"א. עם זאת, פרשנים איראנים מזהירים מפני "עלות השתיקה הסמלית" של שתי המעצמות, שאינן תמיד נכונות להתייצב בפומבי לצד טהראן ברגעי הכרעה.
לגיטימיות עממית מול ייאוש האויבים
במישור הפנימי פוליטי, המשטר מציג את מצעד יום המהפכה כראיה ללגיטימציה עממית מחודשת אל מול "ייאוש האויבים". הנשיא מסעוד פזשכיאן משתמש ברטוריקה של פיוס ואחדות, ומודה כי "נוצר פצע גדול" בחברה שיש לרפאו באמצעות לכידות לאומית ולא באמצעות העמקת מחלוקות.
לצד זאת, נשמעת ביקורת פנימית חריפה, גם מתוך המחנה הרפורמיסטי, על חוסר השקיפות של "ועדת חקירת האמת" שהוקמה לאחר אירועי דיי. שחרורם בערבות של דמויות מפתח בחזית הרפורמה, כגון אזר מנסורי וג'וואד אמאם, נתפס כמהלך שמטרתו להרגיע את הזירה הפוליטית ולאותת על גמישות מסוימת, אך לא כפתרון עומק למשבר האמון.
אינפלציה מעל 45%
המצב הכלכלי ממשיך להיות נקודת התורפה המרכזית של המשטר. הנתונים הרשמיים מצביעים על אינפלציה שנתית שחצתה את רף 45 האחוזים ועל אבטלה גוברת, במיוחד בקרב צעירים. פרשנות כלכלית מדגישה את "כישלון הבטחות הצמיחה": הציבור אינו חש בשיפור של ממש, על אף הצהרות הממשלה על עלייה בנתוני התוצר.
משבר האנרגיה, בדגש על חשמל וגז, פוגע קשות בתעשיית הפלדה ובמגזרים תעשייתיים נוספים, שסופגים הפסדים של מיליארדי דולרים בשל הפסקות יזומות. התקציב לשנת 1405 נתפס כמסוכן: הירידה הצפויה בהכנסות הנפט, לצד העלאת נטל המס על שכבות חלשות ועל המעמד הבינוני, מעוררות חשש מהעמקת הפערים החברתיים. הביטוי "סוחרים בסנקציות" (Kaseban-e Tahrim) חוזר שוב ושוב בעיתונות, כמטאפורה לרשתות של מתווכים ובעלי הון הממנפים את מצב החירום הכלכלי לצבירת רווחים פרטיים.
חברה, אינטרנט, נשים ותרבות
ברובד החברתי-תרבותי, המאבק על חופש האינטרנט וההתנגדות לסינון ממשיכים לעמוד במוקד. לפי נתונים המוצגים בעיתונות, כ-80 אחוז מן השיח ברשתות החברתיות עוסק במחאות, בניתוקי האינטרנט ובחשש ממלחמה. כותבים המקורבים לממסד מזהירים כי ההגבלות על המרשתת גרמו לנזקים אנושיים וכלכליים כבדים, ופגעו קשות גם בעסקים מבוססי-רשת ובשכבות צעירות ומשכילות.
במישור הדתי-חברתי מתנהל דיון על זכויות נשים, בין השאר סביב פסקי הלכה המתוארים כ"אג'תהאד דינמי" המכשיר, למשל, מתן רישיונות נהיגה לאופנוע לנשים. מהלכים מסוג זה מוצגים כחלק מן "הצדק החברתי של המהפכה", אך הפער בין ערכי המשטר לבין דור ה-Z נותר עמוק: כלי תקשורת שמרניים מתריעים מפני השפעות תרבותיות מערביות ומדברים על "התרוקנות הזהות האיראנית-אסלאמית".
בסיכומו של דבר, השיח הציבורי באיראן בסוף בהמן 1404 מתאר מדינה הלכודה בין איום חיצוני ממשי לבין שחיקה פנימית של החוזה החברתי. מצד אחד, חלון דיפלומטי שברירי מול וושינגטון; מהצד השני, כלכלה מותשת, חברה פצועה ודור צעיר שמטיל ספק ביכולת המערכת לספק לו עתיד.
