אנואר סאדאת עשה את הבלתי ייאמן כשחתם על הסכם שלום עם ישראל – כעת, נשיא סוריה שואף אולי ללכת בעקבותיו. לראשונה זה עשור, צצות אינדיקציות ממשיות לכך שישראל וסוריה עשויות להיות קרובות מאי פעם להסכם עקרוני. שיחות שקטות בתיווך אמריקני, מגעים בלתי ישירים, והבנה גוברת כי היציבות האזורית היא אינטרס משותף – כל אלה מעידים על תהליך מדיני שעשוי להוליד שינוי דרמטי. בעוד שבירושלים רואים בכך "הזדמנות היסטורית", גם בדמשק מתחילים לשדר פתיחות מסוימת, חרף ההיסטוריה הארוכה של עוינות הדדית.
מאז נפילת משטרו של בשאר אסד, סוריה פועלת בזהירות בזירה הבינלאומית ומפגינה גישה מאופקת כלפי ישראל – אפילו נוכח התקיפות הצה"ליות בדרום המדינה. המשטר החדש, בראשות הנשיא אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מתמקד בשיקום פנים-מדינתי, הסרת סנקציות ובניית לגיטימציה מחודשת. ישראל, מצדה, מדגישה כי אין בכוונתה לוותר על רמת הגולן, אך מגלה נכונות לבחון מהלך שיוביל לרגיעה כוללת. דבריו של שר החוץ גדעון סער – "לישראל יש עניין בשלום עם סוריה, כל עוד נשמרים האינטרסים הביטחוניים שלנו" – משקפים את הקו הרשמי.
על פי פרסומים בערוצי תקשורת ערביים ודיווחים דיפלומטיים, מתווה אפשרי להסכם כולל נסיגה הדרגתית מאזורי חיץ ברמת הגולן שנכבשו בסוף 2024, בתמורה להתחייבות סורית להימנע מפעולות עוינות, ולשקול בעתיד הצטרפות להסכמי אברהם. עוד נבחנת הצעה להקים ברמת הגולן אזור בינלאומי מפוקח – מעין "גן שלום", שיאפשר פשרה ללא החזרת ריבונות לדמשק.
אולם הדרך להסכם רחוקה מלהיות סלולה. הגורמים הסוריים הבכירים, כמו גם מקורות באופוזיציה הסורית, מבהירים כי אין בשלב זה בשלות להסכם קבע, וכי הציבור הסורי לא בשל לפיוס כל עוד ישראל שולטת בשטחי 1967. מעבר לכך, שאלת רמת הגולן נותרת מוקד המחלוקת המרכזי, והוויתור עליה – גם אם חלקי – עשוי להיחשב לבגידה בעיני מוסדות המדינה והחברה האזרחית בסוריה.
לצד זאת, ישנה הבנה משותפת לשני הצדדים – ולממשל טראמפ שמתווך ביניהם – כי הסכם מדורג, שיתחיל בהסדרה ביטחונית ויאפשר שיקום כלכלי, עשוי להיות ישים יותר מהסכם שלום כולל. "עסקת החבילה" שמתגבשת כוללת, לפי מקורות דיפלומטיים, שיקום כלכלי של סוריה, הסרת סנקציות ופתיחת שערים לסיוע בינלאומי, בתמורה לנורמליזציה מדורגת מול ישראל. בעתיד, מהלך כזה עשוי לשלב גם את סעודיה, לבנון, ואפילו מדינות מוסלמיות באסיה.
אך גם כאן קיימים מכשולים רבים. שאלת ההסדרה עם הפלסטינים, ההתנחלויות והשליטה בירושלים צפויים להיתקל בהתנגדות חריפה בעולם הערבי. בצד הישראלי, קשה לראות כיצד ממשלה ימנית בראשות בנימין נתניהו תוכל לוותר על ההכרה האמריקנית בריבונות הישראלית ברמת הגולן או להסכים לפשרה כלשהי בנושא הפלסטיני, במיוחד אחרי אירועי ה-7 באוקטובר 2023.
מעבר לכך, כל הסכם מדיני יידרש לעבור גם דרך המסננת הטורקית. ההשפעה הטורקית בשטח הסורי ניכרת, וכל מהלך משמעותי בין ישראל לסוריה יצריך תיאום – ישיר או עקיף – עם אנקרה. בהקשר זה, ההבנה האמריקנית כי פתרון כולל באזור מחייב גם הסכם ישראלי-לבנוני מצביעה על חזון רחב יותר: שלב שני להסכמי אברהם, שבו סוריה ולבנון משתלבות בגל הנורמליזציה, לא כאויבות אלא כשותפות.
ומה לגבי אלג'ולאני עצמו? בעיני רבים, מדובר בטרוריסט סלפי לשעבר, חסר כל לגיטימציה למהלך מסוג זה. עם זאת, מקורות דיפלומטיים מצביעים על שינוי בגישתו: הוא מרבה להזכיר את אנואר סאדאת, נשיא מצרים שחתם על הסכם שלום היסטורי עם ישראל ב-1979. לא מן הנמנע כי הוא רואה את עצמו כמי שיכול ללכת בדרכו. השאלה היא האם ההיסטוריה תחזור – או שמא היא תיעצר מול מכשולי המציאות של המזרח התיכון המודרני.
עד אז, ייתכן שנמשיך לראות מגעים שקטים, רמזים דיפלומטיים והדלפות מחושבות. אך בכל אחד מהמהלכים הללו חבויה אפשרות – גם אם קלושה – שהמהפך המדיני הבא במזרח התיכון יצמח דווקא מהמקום הכי פחות צפוי: דמשק.
