כאשר ראש עיריית ניו יורק הנבחר זוהראן ממדאני נפגש עם הנשיא טראמפ בבית הלבן בנובמבר, המפגש הידידותי בין הסוציאליסט המוסלמי המוצהר לבין הנשיא לשעבר בלבל רבים. כיצד אמורים האמריקאים להבין את שילוב הזהות האסלאמית של ממדאני עם האקטיביזם הסוציאליסטי-דמוקרטי שלו? האם הוא, כפי שטענה חברת הקונגרס אליז סטפניק, “ג'יהאדיסט”, או כפי שטראמפ רמז – “רציונלי”?
התשובה טמונה בהבנת מסורת אידיאולוגית בת מאה שנה, הממזגת תיאולוגיה אסלאמית עם תיאוריה מהפכנית סוציאליסטית, באופן שמוליד תוצאות בלתי צפויות – ולעיתים מסוכנות. מיזוג זה פועל על פי היגיון שניסח הפילוסוף הניאו-מרקסיסט הרברט מרקוזה, שדגל בהרס הסדר הדמוקרטי הליברלי באמצעות יצירת “רגישות חדשה” – אחת שתחריב את המבנים החברתיים הקיימים כדי לברוא משהו חסר תקדים, בלתי צפוי, ושונה באופן רדיקלי מן היסודות עליהם מושתתת הציוויליזציה המערבית.
הסוציאליזם האסלאמי איננו סקרנות אינטלקטואלית בלבד. מדובר באתגר שיטתי לערכים הדמוקרטיים המערביים, אתגר שנולד בעקבות המהפכה הבולשביקית וממשיך לעצב את הפוליטיקה האמריקאית עד היום.
מקורות היסטוריים: קומוניזם אסלאמי סובייטי
הסוציאליזם האסלאמי נולד בעקבות מהפכת אוקטובר, כאשר ולדימיר לנין חיזר בהצלחה אחר אוכלוסיות מוסלמיות בקיסרות הרוסית. אף שהברית הייתה במידת מה נישואין של נוחות, שתי הקבוצות זיהו סימטריה בין האידיאולוגיות שלהן. עבור הסוציאליסטים, הפילוסופיה שלטה, והמטרה הסופית הייתה שינוי רדיקלי של החברה. המוסלמים ראו את אמונתם באופן דומה – כמערכת מקיפה לעיצוב מחדש של החברה.
הדיאלקטיקה המרקסיסטית הבטיחה שהסתירות בין אסלאם לסוציאליזם ייפתרו עם הזמן באמצעות שיח חברתי. רעיונות מנוגדים יתנגשו, ואז יתמזגו לכדי משהו חדש ובלתי צפוי. זו לא הייתה תקלה – אלא מאפיין יסודי של האידיאולוגיה.
שני תאורטיקנים יסודיים המחישו את הסינתזה הזו: מיסאיד סולטאן גאלאייב האזרי ונארימאן נארימאנוב, שניהם מוסלמים שיעים. נארימאנוב הציג את לנין כמעין נביא ומגן המדוכאים. בפוסטרים סובייטיים הופיע מהפכן מוסלמי כגיבור אוריינטליסטי אוחז בחרב ורוכב על סוס, תוך שילוב דימויים רוחניים וקומוניסטיים תחת סיסמאות כמו “התאחדו באהבה! לאור הכוכב האדום!”
הקומוניזם האסלאמי הסובייטי הפך ליסוד מרכזי במרקסיזם של העולם השלישי ובמחשבה הפוסט־קולוניאלית, כולל התשתית התיאורטית של הסוגיה הפלסטינית. שנים לפני שפרנץ פאנון כתב את מקוללים עלי אדמות, הוגים מוסלמים סובייטים פיתחו תיאוריה על פסיכולוגיית המדוכא ועל הצורך באלימות מהפכנית.
המהפכה האיראנית: כאשר התיאולוגיה ניצחה
הביטוי הדרמטי ביותר לאי־הצפיות של הסוציאליזם האסלאמי הגיע במהפכה האיראנית של 1979. מרקסיסטים וסטודנטים איראנים חברו לאייתוללה ח’ומייני כדי להפיל את השאה, שראה במערב בעל ברית. הם ראו במסעו של ח’ומייני מאבק אמיתי באימפריאליזם, והאמינו כי הם יוצרים חברה מהפכנית חדשה שתשלב “אותנטיות אסלאמית” עם “שוויון סוציאליסטי”.
עלי שריעתי, ההוגה המרכזי של המהפכה, שילב מרטירולוגיה שיעית עם ביקורת אנטי־אימפריאליסטית וכמעט־מרקסיסטית. בדומה לממדאני, שריעתי היה שיעי “שִׁיעי־אמאמי” (תּוֹלְוֵר), אשתו ובנותיו היו מודרניות ולא עטו חיג'אב. עבורו, האסלאם שימש בעיקר כאידיאולוגיה מהפכנית – לא כסט של מנהגים קבועים. ח’ומייני, שהשתמש בכתביו של שריעתי כאידיאולוגיה הרשמית של המהפכה, הכריז שמטרתה היא “להמיס את כל האידיאולוגיות בתוך האסלאם”.
אינטלקטואלים מערביים עודדו בהתלהבות את הניסוי הזה. הפילוסופים הצרפתים ז’אן-פול סארטר, סימון דה-בובואר ומישל פוקו, לצד האמריקאים אדוארד סעיד וריצ’רד פאלק, קידמו את המהפכה האסלאמית. פוקו, שהיה הומוסקסואל, אף הצדיק את גזרי המוות של ח’ומייני לגברים הומוסקסואלים, לאחר שקיבל את טענת המשטר כי מדובר בתומכי השאה. ככתב של עיתון, בירך על “הרוחניות הפוליטית” של המשטר החדש ואף כינה את ח’ומייני “קדוש מיסטי”.
אך התוצאה הייתה אסון עבור מי שסבר שהדיאלקטיקה תייצר סינתזה של מטרותיהם. ח’ומייני רצח והגלה דיסידנטים חילונים וארגוני שמאל אסלאמיים, והוציא להורג יותר מ־2,600 מחברי הארגון האסלאמי-מרקסיסטי מוג’אהדין־חאלק (MEK). המהפכה לא יצרה סינתזה חדשה – היא פשוט החליפה משטר אוטוריטרי אחד באחר, קשיח ותאוקרטי יותר.
אך כישלון זה לא ערער את מפעל הסוציאליזם האסלאמי. התומכים טענו שהפלג הלא־נכון ניצח – לא שהאידיאולוגיה עצמה פגומה.
המפנה הסעידי: אסלאם כקטגוריה גזעית של דיכוי
פרסום אוריינטליזם של אדוארד סעיד ב־1978 החיה מחדש את הסוציאליזם האסלאמי, בהציגו אותו דרך עדשה של תיאוריה גזעית פוסט־קולוניאלית. סעיד, פלסטיני־נוצרי אמריקאי, טען שהתרבות המערבית בנתה דימוי של אסלאם וערבים כ“אחרים” נחותים לצורך הצדקת שליטה בהם. כך הפך האסלאם מתרבות דתית לקטגוריה פוליטית־גזעית של דיכוי מבני.
מחמוד ממדאני, אביו של זוהראן, הרחיב את תורתו של סעיד בספר מוסלמי טוב, מוסלמי רע, וטען שהמערב מגדיר את האסלאם דרך עדשה קולוניאלית הגורמת לריאליזציה של המוסלמים כ“כנועים” או “אלימים”. ברוח פאנון, ממדאני כתב ש“פיגועי התאבדות צריכים להיתפס כמאפיין של אלימות פוליטית מודרנית, ולא להיות מוקעים כסימן לברבריות. עלינו לראות במחבל מתאבד בראש ובראשונה סוג של חייל”.
מסגרת זו מאפשרת לשלב זהות מוסלמית בתוך קואליציית המדוכאים הפרוגרסיבית. החוקר חוסיין אבו-באכר מנסור מתאר כיצד מרקסיסטים ערביים כמו עבד אל־והאב אל־מסירי יצרו תיאוריה ביקורתית מרקסיסטית־אסלאמית נגד הציונות והיהדות, “החושפת את טבען הקולוניאליסטי, האימפריאליסטי והמַדְהים”. כשנשאל מה נותר מן המרקסיזם הצעיר שלו, השיב אל־מסירי: “כלום והכול… המרקסיזם שלי נמס לתוך הומניזם אסלאמי”.
תיאולוגיית השחרור האסלאמית: הביטוי האמריקאי
בארה"ב העכשווית, הסוציאליזם האסלאמי מתבטא כתיאולוגיית שחרור אסלאמית, הממסגרת זהות מוסלמית כקטגוריה גזעית של דיכוי, בדומה למיעוטים אחרים. כך יכולים דמויות כמו זוהראן ממדאני לשלב בקלות כלכלה סוציאליסטית עם פוליטיקת זהויות.
דוגמא מובהקת נמצאת ברטוריקה של ממדאני: “כמוסלמי-אמריקאי, ראיתי כיצד משתמשים ב‘טרוריזם’ כתירוץ כדי שהמדינה תטרור אותנו. אסור לאפשר להם להמשיך לרדוף אנשים שחורים וחומים”.
כאן, “מוסלמי” אינו תיאור דתי אלא סימן לזהות גזעית של קורבנות “אלימות מדינתית” – מושג שטבע מישל פוקו, שהשפיע על סעיד.
באופן דומה, הפרשן מהדי חסן טען כי שליש מהעבדים השחורים שהובאו לצפון אמריקה היו מוסלמים – ובכך רמז שהאמריקאים בנו את ארצם על סבל מוסלמי וכי למוסלמים היה תפקיד יסודי בהקמת האומה. זה משקף את פרויקט “1619” של הניו יורק טיימס, הממסגר את ההיסטוריה האמריקאית כסיפור יסוד של דיכוי.
רשת זו פרושה ברחבי הפוליטיקה הפרוגרסיבית האמריקאית: חברות הקונגרס אילהן עומאר ורשידה טלאיב משתמשות באותה תבנית רטורית, כמו פעילות כדוגמת לינדה סרסור ואקדמאים כמו חמיד דבש, ראש מרכז חקר פלסטין בקולומביה ותומך נלהב בתיאולוגיית שחרור אסלאמית. באופן משמעותי, ממדאני תומך באבר כוואס למושב באספה המדינתית – בוגרת תואר שני שחיברה תזה על תיאולוגיית השחרור האסלאמית ושאמרה על 11 בספטמבר כי היה “משהו שכמה אנשים עשו”.
היגיון מרקוזיאני: להרוס כדי לברוא את הבלתי־ידוע
הרברט מרקוזה, הוגה אסכולת פרנקפורט, מספק את המפתח להבנת ההיגיון הפנימי של הסוציאליזם האסלאמי. מרקוזה טען כי שחרור אמיתי מחייב יצירת “רגישות חדשה” – פירוק הסדר הדמוקרטי הליברלי ובריאת משהו חדש, חסר תקדים ובלתי צפוי.
בעיני מרקוזה, המערכת הליברלית מושחתת מן היסוד ואינה ניתנת לתיקון – רק להרס. תפקידו של המהפכן איננו לדמיין מה יבוא אחר כך, אלא להרוס את הקיים, מתוך אמונה שמשהו טוב יותר ייווצר מן ההריסות. אין, ואף אסור, לחזות את תוכנה של החברה העתידית באמצעות קטגוריות השאובות מן ההווה המדכא.
הסוציאליזם האסלאמי פועל בדיוק לפי היגיון זה. הוא אינו מבטיח סינתזה קוהרנטית של תיאולוגיה אסלאמית עם כלכלה סוציאליסטית. במקום זאת, הוא מנצל זהות דתית ופאתוס מהפכני כדי להשמיד מבנים קיימים – בין אם מדובר במלכות השאה, ב“אימפריאליזם” האמריקאי או ב“קולוניאליזם המתיישב” הישראלי – בלי לדעת או להתעניין במיוחד במה שיבוא אחר כך.
זה מסביר מדוע פעילים פרוגרסיביים תומכים בחמאס למרות הוצאת הומוסקסואלים להורג והפטריארכיה הקיצונית שלו, או מדוע פמיניסטיות חברו לשמרנים אסלאמיים בהמטרמק, מישיגן – רק כדי לראות את ראש העיר המוסלמי החדש אוסר על דגלי הגאווה. מה שחשוב אינו עקביות פנימית אלא ההתנגדות לסדר הליברלי.
המהפכה האיראנית ממחישה עיקרון זה היטב: הסינתזה שהתקבלה לא הייתה סוציאליזם שוויוני ולא דמוקרטיה פלורליסטית, אלא תאוקרטיה אוטוריטרית. אך האידיאולוגיה הסוציאליסטית־אסלאמית פשוט המשיכה לפרויקט המהפכני הבא.
מסקנה: האיום על הדמוקרטיה הליברלית
המסורת של סוציאליזם אסלאמי היא אתגר שיטתי לציוויליזציה הדמוקרטית המערבית. בהפיכתה של זהות מוסלמית לקטגוריה גזעית של “מדוכאים”, ובהצגת כל ביקורת כ“אסלאמופוביה”, היא מחסנת את עצמה מביקורת עובדתית. בשילובה בין אמונה דתית לבין פעולה מהפכנית, היא הופכת את הדת לכלי פוליטי. ובאימוצה את ההיגיון המרקוזיאני של “הרס יצירתי”, היא דוחה לחלוטין את הצורך להצדיק מה יבוא לאחר חורבן הסדר הליברלי.
על האמריקאים להבין שכאשר דמויות כמו זוהראן ממדאני משלבות זהות אסלאמית עם פוליטיקה סוציאליסטית, אין מדובר רק בהעדפה כלכלית. הן משתתפות במסורת מהפכנית בת מאה שנה שהובילה שוב ושוב לתוצאות אוטוריטריות – ממעצמת סטלין ועד הרפובליקה האסלאמית של ח’ומייני.
השאלה איננה האם ממדאני “רציונלי” או “ג’יהאדיסט”. השאלה היא האם האמריקאים יזהו שסוציאליזם אסלאמי – כמו כל פרויקט מרקסיסטי של הרס היסודות – מהווה איום יסודי לערכים הדמוקרטיים המערביים. ההיסטוריה מלמדת שכאשר תיאולוגיה ואידיאולוגיה מהפכנית מתמזגות ללא דאגה לתוצאות צפויות, התוצאה לרוב אינה חירות – אלא צורה חדשה של עריצות.
