ישראל נכנסת לשנת 2026 תוך התמודדות עם אזור לא יציב במזרח התיכון ובעולם של סערה. הסדר העולמי משתנה, ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ תופס את מרכז הבמה. טראמפ הורה על חטיפתו של נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו מארמונו, לאחר חודשים של קמפיין נחוש ובלתי מתפשר נגד צי ספינות הברחת סמים וניסיונות לשכנעו לעזוב את המדינה. המהלך עורר תגובה נגדית עולמית. טראמפ כבר מזמן התעייף מנורמות דיפלומטיה לא יעילות שנקבעו על ידי ארגונים בינלאומיים. הוא לא הסתיר את ביקורתו החריפה על ההגנה העצמית חסרת האונים של אירופה. הוא דרש מחברי נאט"ו להגדיל את תקציבי ההגנה שלהם ולהפסיק להסתמך על ארצות הברית כמממנת וספקית הביטחון העיקרית של היבשת.
נשיא ארה"ב למעשה החיה מחדש את דוקטרינת מונרו ההיסטורית, שבה ארצות הברית מעצבת את חצי הכדור המערבי כתחום השפעה אמריקאי, המגנה על אמריקה מפני התערבות זרה. טראמפ גינה את מקסיקו וקולומביה בשל השחיתות הנרחבת וכישלונן להתמודד עם מגפת הסמים הנרחבת שמזינה את שחקני הטרור האזוריים, בעיקר חזבאללה, המופעלים על ידי הרפובליקה האסלאמית. טראמפ איים למעשה להתערב במדינות אלו.
משם, טראמפ פנה לגרינלנד, מאיים להשתלט עליה ולספח אותה לארצות הברית, כפי שעשה במלחמת העולם השנייה, כאשר דנמרק הייתה תחת כיבוש נאצי, וגרינלנד הייתה בתחום השפעתו. חיילים אמריקאים הוצבו בגרינלנד כדי להגן עליה מפני השתלטות נאצית אפשרית. במקביל, טראמפ גם שמר על מעורבות פעילה בזירות סכסוך אחרות בחצי הכדור המזרחי. טראמפ נוטה לראות את עצמו כמפייס האולטימטיבי, ומכוון את עיניו לפרס נובל לשלום. לאחר תיווך שלום בין קמבודיה לתאילנד, מעורבות במלחמה באוקראינה, סיוע לנוצרים בניגריה, ותיווך שלום בין ארמניה לאזרבייג'ן, ישראל נכנסת כעת לתמונה. מטרתו של טראמפ היא ליישם את תוכניתו לשיקום רצועת עזה, ולהרחיב את מסגרת הסכמי אברהם על ידי הכללת מדינות ערביות ומוסלמיות. בחזונו, גם סוריה ולבנון צריכות להצטרף במועד המתאים, לאחר שיווצגו תנאים מתאימים.
לאחר פגישתו של ראש הממשלה נתניהו עם טראמפ בדצמבר 2025 באחוזתו במר-א-לאגו, ולאחר פרוץ הפגנות נרחבות באיראן, נראה כי טראמפ השתכנע שאיראן מהווה את המכשול העיקרי החוסם את חזונו האזורי והעולמי. יש סימנים לכך שהצטברות הצבאית העצומה של טראמפ במזרח התיכון וקריאותיו ל"שינוי מנהיגות" באיראן מרמזות ששינוי משטר הוא אפשרות ישימה ואפילו דרישה לחזונו.
עם זאת, שינוי משטר לא יכול להתבצע רק באמצעות תקיפה צבאית, אפילו משמעותית. מעבר לקביעת התזמון הנכון למכה צבאית מכרעת, שינוי משטר דורש שילוב רב-ממדי של מלחמה צבאית, פוליטית ופסיכולוגית, כולל הפגנות נרחבות, אופוזיציה מאורגנת ומספר שותפים משמעותיים מתוך המשטר, במיוחד מרכיבים מהצבא האיראני.
סביר להעריך שנתניהו שכנע את טראמפ לשתף פעולה במשימה משותפת להפלת המשטר האיראני. כדי להבטיח שטראמפ יהיה "באותו עמוד", ייתכן שנתניהו היה מוכן לוותר על חלק מהתנאים הישראליים בנוגע לרצועת עזה, ובכך לאפשר לנשיא להכריז על "שלב שני" בתוכניתו. נתניהו עשוי להניח שבסופו של דבר הפלת המשטר האיראני תוביל להיחלשות דרמטית של חמאס וחזבאללה, מה שיגרום לטראמפ להסיק שחמאס חייב להיות מפורז מנשקו ורצועת עזה חייב להיות מפורז, דבר שרק צה"ל יכול להשיג.
הקשר של טראמפ עם נתניהו ותמיכתו בישראל מהווים נכס אסטרטגי מבורך וחשוב מאוד. עם זאת, ישראל חייבת להבין את מגבלות התמיכה הזו כאשר פעולות ישראל אינן תואמות את ציפיות טראמפ או אינן מתנגשות עם חזונו לעיצוב מחדש של המזרח התיכון. טראמפ רואה את הארכיטקטורה האזורית שלו חיונית לקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ארה"ב, וככלי הכרחי לתחרות מול רוסיה וסין.
שנת 2025 הייתה נקודת מפנה בגיאואסטרטגיה האזורית, בעקבות "מבצע האריה העולה" של ישראל. סדרת הישגים ישראליים מרשימים נגד חיזבאללה, שהובילו בתורם לנפילת משטר אסד ואפשרו לישראל להשמיד את רוב יחידות הצבא הסורי וכן להשיג עליונות אווירית ומסדרון אווירי לאיראן, שינו את התמונה האזורית. התמרון עמוק לעיר עזה, איום קיומי על הישרדות חמאס, והתקיפה האווירית בדוחה בספטמבר 2025 יצרו את התנאים לתוכנית 20 הנקודות של טראמפ ולהפסקת האש ב-10 באוקטובר 2025. התוכנית נתמכה גם בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, ויישומה יאפשר את מימוש חמשת יעדי המלחמה של ממשלת ישראל.
הצלחתו של טראמפ להאיץ את החזרת כל בני הערובה הישראלים החיים ו-27 מתוך 28 הרוגים, יחד עם שליטה ישראלית על 53% מרצועת עזה, היא הישג חשוב לישראל. עם זאת, הקמפיין עדיין לא הסתיים: חמאס לא פורק מנשקו, רצועת עזה לא פורק ממנו, ועדיין לא הוקמה רשות שלטון חלופית. חמאס מפר באופן שגרתי את הפסקת האש. צה"ל, המאופק ומוגבל ביוזמת פעולות נגד גידול הכוחות של חמאס, מגיב להפרות במחיר כבד, כדי לקבוע כללים ברורים.
איראן היא האתגר המשמעותי ביותר שעומד בפני ישראל ב-2026; היא מרכז הכובד האסטרטגי של כל המערכת האזורית, ויש לפרק את משטר הטרור המשיחי שלה. מטרה שנייה היא להתמודד עם חימוש חמאס והתבססו ברצועת עזה ומאמצי השיקום הנתמכים על ידי איראן של חזבאללה. איראן פועלת במרץ לשיקום ופיתוח יכולות בליסטיות ומערכי רחפנים, תוך הגברת התקפות סייבר וטרור נגד מטרות ישראליות ויהודיות בחו"ל. מכאן טמונה החשיבות הגדולה של הקלה על השינוי הנדרש באיראן, ולשם כך ישראל זקוקה לשיתוף פעולה משמעותי עם ארצות הברית.
למרות ההתגברות המחאה האזרחית באיראן והאיום על הישרדות המשטר, ישראל אינה יכולה להניח שהמשטר האיראני יימנע מנקיטת פעולות התקפיות נגדו. מצוקה פנימית ואי-יציבות עלולים לדחוף בכירים במשטר האיראני להסיט את תשומת הלב מהאי שקט פנימי למלחמה עם ישראל, בתקווה שתגובות ישראל וארה"ב יגרמו לעם האיראני להתאחד סביב הדגל, ובכך ישיב את השקט הפנימי.
בפועל, ישראל עדיין מעורבת במלחמה פעילה בחמש חזיתות עיקריות: איראן, רצועת עזה, יהודה ושומרון, לבנון ודרום סוריה. ישראל חייבת להשיג תוצאות מכריעות ברצועת עזה ובלבנון. מהלך מתואם עם ארצות הברית להפלת המשטר האיראני יהפוך למנוף משמעותי מאוד להבסת חמאס וחיזבאללה.
לחילופין, אפילו לפני שינוי המשטר, הבסת חמאס וחיזבאללה תחליש עוד יותר את איראן ותסייע בהפלת המשטר. הטקטיקות יהיו תלויות במוכנותה של אמריקה להתערבות מכרעת בצורת מתקפה צבאית נגד איראן. ישראל חייבת להיות מוכנה לאחת משתי האפשרויות.
ההישגים המשמעותיים של ישראל מאז יולי 2024 הובילו לשינוי משמעותי במערכת האזורית, חיזקו את מעמדה ככוח מוביל, ושיפרו את התנאים להרחבת הסכמי אברהם ולשינוי עמוק במבנה האזורי החדש תחת התמיכה וההנהגה האמריקאית. הנקודות החלשות והמכשולים לשינוי זה הם איראן ורצועת עזה. סביר להניח שתוכנית 20 הנקודות לא תיושם בהצלחה. התעקשותו של הנשיא טראמפ להתחיל ביישום התוכנית ולהקים כוח ייצוב בהשתתפות טורקית, לאחר שטורקיה קיבלה ייצוג במועצת המנהלים של רצועת עזה (שלגביה טראמפ מייחס את היכולת לפרק את חמאס ולפרק את הרצועה), מעוררת דאגה אמיתית בישראל.
החיבה של טראמפ לנשיא טורקיה ארדואן והחשיבות שהוא מעניק לטורקיה ולקטאר באזור עלולות להוביל אותו לכפות את השתתפותן על ישראל בכוח הייצוב ובתהליך השיקום. בעוד שטראמפ מודע לחששות ישראל, ולמרות שלמערכת היחסים שלו עם נתניהו יש משקל, בסופו של דבר, נאמנותו של טראמפ היא לחזונו, לאסטרטגיה, לטקטיקות ואולי גם לאינטרסים העסקיים שלו. לכן, ישראל עלולה למצוא את עצמה במסלול התנגשות עם טראמפ וממשל ארה"ב כשהיא נכנסת לשנת בחירות, עם כל המגבלות וההשלכות שלה.
בהתאם לכך, ישראל חייבת בראש ובראשונה להעדיף את המהלך הנדרש להפלת המשטר האיראני בהנהגת ארה"ב, בתיאום ושיתוף פעולה צמודים. בנוסף, ישראל מאפשרת לגיטימציה, בעיקר אמריקאית, לחידוש הקמפיין הצבאי לפירוק חמאס ולפירוק רצועת עזה, כדי ליצור את התנאים הנכונים ליישום תוכניתו של טראמפ. בשלב הראשוני, המשמעות היא לאפשר לטראמפ, אפילו במחיר ויתורים מסוימים וטשטוש הקווים האדומים, לפעול בדרכו שלו, מתוך הנחה שהוא יגיע מאוחר יותר למסקנה שאין אלטרנטיבה לצה"ל. דרך זו מהווה פשרה אסטרטגית: "איראן תמורת עזה", ויתורים מסוימים בעזה בתמורה לוודאות לגבי מהלך מתואם אמריקאי-ישראלי להפלת המשטר האיראני.
מקווים שטראמפ יגיע למסקנה שבסופו של דבר, פירוק חמאס על ידי צה"ל ופירוק רצועת עזה מהווים את התנאי המוקדם היעיל ביותר ליישום תוכניתו. האלטרנטיבה, לבסס מציאות שבה רצועת עזה נותרת מחולקת בין מזרח למערב לאורך "הקו הצהוב", כאשר חמאס נשאר הריבון האפקטיבי בשטח שהוא שולט בו ברצועה המזרחית, מבלי שישראל תוכל לפרק אותה או לפרק את הרצועה, היא אפשרות מסוכנת לישראל. ההגבלה האמריקאית שהוטלה על ישראל עלולה להפוך לתקדים מסוכן בנוגע לחיזבאללה ולהגביל עוד יותר את חופש הפעולה של ישראל בסוריה.
מאמץ דומה נדרש מישראל בנוגע לנוכחותה ולפריסתה מחדש בסוריה, בכפוף להתקדמות במשא ומתן עם סוריה והאפשרות להגיע להסכם ביטחוני חדש. הנשיא טראמפ לוחץ להבנות בין ישראל לסוריה ואינו מתעניין בפרטים הקטנים, אך מנקודת המבט הישראלית הקריטיים. לעומת זאת, בנוגע לפירוק נשק חיזבאללה בלבנון, ארצות הברית עומדת לצד ישראל, תומכת במהלכים שלה בלבנון, ולעיתים אף נראית כאילו היא מפצירה בה להשלים את המשימה, במיוחד מאחר שהאולטימטום שטראמפ הטיל לנשיא ולממשלת לבנון, שתוכנן ל-31 בדצמבר 2025, כבר פג תוקף.
השנה צפויה גם להתחיל משא ומתן בין ישראל לארצות הברית על מזכר הבנות חדש בנוגע לסיוע ביטחוני. לנתניהו יש הבנה חזקה של הרוחות הפוליטיות השוררות בקונגרס האמריקאי ובקרב בכירים בממשל האמריקאי שהופכים לספקנים יותר ויותר לגבי המשך הסיוע הביטחוני לישראל בפורמטו הנוכחי. הוא כבר הצהיר בראיון ל-The Economist כי בכוונתו לשים קץ למסגרת הסיוע הביטחוני הנוכחית בתוך עשור. ישראל יכולה להציע מסגרת חדשה, המבוססת על שיתוף פעולה מחקרי, פיתוח וייצור מערכות נשק מתקדמות, ולהמיר חלק מהסיוע להלוואות ארוכות טווח.
האתגר המרכזי של ישראל הוא לשנות את תמהיל ההתפתחויות האזוריות, הסיכונים וההזדמנויות עם יוזמות רעיוניות חדשניות בנוגע לסיוע. הדבר חייב להיעשות באופן שמבטיח לישראל את הגמישות וחופש הפעולה הנדרשים לשמירה על האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלה בכל הזירות, לנטרל את ההשפעה הבעייתית של יריבים חזקים כמו טורקיה וקטר, ולשמור על רמת תיאום ושיתוף פעולה גבוהה עם הממשל האמריקאי ותמיכה חד-משמעית בישראל.
סוגיות אלו אינן קלות לפתרון, לאור האינטרסים האמריקאיים ונחישות הנשיא טראמפ לעצב מבנה אזורי חדש באמצעות הרחבת הסכמי אברהם, לכלול את סוריה ולבנון, ולבסס את מעמדו כיוצר שלום. זהו בדיוק מבחן המדינה הישראלית בשנה הקרובה.
