בשבועות האחרונים מתנהל קמפיין השפעה אסטרטגי שמקורו בערב הסעודית, המכוון נגד איחוד האמירויות. הקמפיין מבקש להכתים את אבו דאבי בתווית "אברהמית-ישראלית": "סוס טרויאני ישראלי", "בגידה באל, בשליחו ובאומה", ו"פרויקט ישראלי בלבוש ערבי". השפה אינה מקרית. מטרתה אחת: לשרוף את הלגיטימציה של מדינה שבחרה להצטרף להסכמי אברהם.
מכאן עולה שאלה עקרונית: מהי בעצם ברית? האם כאשר שותפה מותקפת בשל עצם חברותה בברית, המסגרת מתגייסת לצידה או שותקת? ברית נמדדת לא רק בעתות נוחות, אלא בעיקר בנכונות לעמוד יחד כאשר יש מחיר. אחרת, קשה לראות כיצד ההסכמים יוכלו לשרוד או להתרחב.
התיוג ה"ישראלי" משמש כאן כנשק. כאשר מדינה מותקפת בשל הברית עם ישראל, זהו רגע להבהיר מה באמת משמעותם של הסכמי אברהם במזרח התיכון.
המשחק החדש: ממחנות לעסקאות
שנים הוסבר המזרח התיכון באמצעות הכלל הישן: "האויב של אויבי הוא ידידי". כיום, הכלל הזה מאבד רלוונטיות. האזור עבר ממחנות אידיאולוגיים ללוגיקה של עסקאות. השאלה איננה עוד "באיזה צד אתה", אלא "מה אתה מביא עכשיו לשולחן".
לחצי ביטחון, אי ודאות לגבי ערבויות אמריקאיות, וכלכלה כמדיניות חוץ דוחקים הצידה אידיאולוגיה. במציאות הזו, כל שחקן משחק בכמה זירות במקביל. אם הכול הופך לתיק השקעות, ערך הברית חייב להיות מוחשי, והמחויבות לשותף חייבת להיות ברורה.
איחוד האמירויות במרכז, לא סעודיה
הדיון כאן איננו על ערב הסעודית. המציאות האזורית השתנתה, והפוקוס עבר מהרחבת ההסכמים להוכחה שהמסגרת הקיימת מחזיקה מעמד.
שלושה תהליכים מתרחשים במקביל: סעודיה בונה מסגרת ביטחונית חדשה, כולל ברית הגנה עם פקיסטן ושיח עם טורקיה; ההנחה שישראל היא "שער הכניסה לוושינגטון" נשחקה, לאחר שארה"ב העניקה לריאד מרכיבים אסטרטגיים ללא נורמליזציה; והיריבות בין סעודיה לאמירויות הפכה מתקרית נקודתית לתחרות רב זירתית.
למרות זאת, הדלת לריאד נותרת פתוחה. התקווה היא שסעודיה תבחר להיכנס. אך לב הסיפור הוא איחוד האמירויות.
האמירויות כעוגן אסטרטגי
איחוד האמירויות איננה עוד שותפה. היא עוגן. היא הראשונה שלקחה סיכון פוליטי, חתמה, פתחה את הדלת לאחרים ובנתה שותפות עם ישראל. בעולם שבו רבים מתמרנים בין עסקאות, אבו דאבי עשתה דבר נדיר: היא בחרה צד ונשארה בו.
גם במהלך מלחמת ישראל–חמאס, האמירויות לא החזירו שגרירים, לא ביטלו טיסות ולא הקפיאו שיתופי פעולה, חרף לחצים כבדים מהעולם הערבי. יתרה מכך, הן אף השתמשו במסגרת הסכמי אברהם להעברת סיוע הומניטרי לעזה.
דווקא בשל נאמנות זו, האמירויות הן יעד נוח למי שמבקש להוכיח שהמסגרת האברהמית אינה מגינה על שותפיה. אם שותפה כזו תותקף ותישאר לבדה, המסר שיישלח מסוכן יותר מכל כותרת: אל תצטרפו.
מה נדרש כעת
כדי שהסכמי אברהם יהיו ברית אמיתית ולא רק מסמך, נדרשים מנגנונים מעשיים בשלושה תחומים:
תיאום: תשתית קבועה ישראלית-אמירתית להפעלה בעת הסלמה, כולל מסרים מתואמים, מיפוי מוקדי לחץ וצעדי נגד משותפים.
ערך: הוכחה גלויה שההסכמים הם נכס גם תחת לחץ: מודיעין, סייבר, הגנה אווירית, שרשראות אספקה וקשרים כלכליים שמחזיקים מעמד גם בסערה פוליטית.
מחויבות: שותף שבחר בשלום אינו נשאר לבד. לא כסיסמה, אלא כהתחייבות פומבית בזמן אמת, עם מחיר דיפלומטי למי שמבקש לדה-לגיטימציה.
ארצות הברית חייבת להצטרף לישראל בכל שלושת הממדים הללו. ברית שמוכיחה שהיא עומדת לצד שותפיה היא ברית ששווה להצטרף אליה.
ממשל טראמפ, כאבי הסכמי אברהם, מחזיק במנוף השפעה: החבילה שהובטחה לריאד יכולה וצריכה להיות מותנית בנורמליזציה. אך מנוף לבדו אינו מספיק. וושינגטון חייבת להבין שכאשר היא מחבקת את קטאר וטורקיה, המובילות קמפיינים אנטי-נורמליזציה, מי שמשלמת את המחיר היא איחוד האמירויות.
האמירויות הוכיחו מחויבות להסכמים. זהו הרגע להשיב באותה מטבע. ולריאד: הדלת נותרת פתוחה.
מאמר זה פורסם במקור ב-The Jerusalem Post, ב-28 בינואר 2026.
