- יסודות אקסיולוגיים מפוצלים: החיכוך הגיאופוליטי בין ארה"ב לאיראן מונע על ידי מערכות ערכים תרבותיות שונות באופן יסודי שמכתיבות את המניעים הפסיכולוגיים שלהן.
- המנדט החוזי: האסטרטגיה האמריקאית מעוגנת באידיאל הנאורות של "חיים, חירות ומרדף אחר אושר", הבטחה חוקתית שמעדיפה הימנעות מסבל ושימור רווחת הפרט.
- הפרדיגמה הגואלת: לעומת זאת, איראן מונחית על ידי מסגרת תאולוגית שיעית שמקדשת סבל ומרטיריות כמרכיבים חיוניים לניצחון מוסרי בהקשר של הג'יהאד.
- אסימטריה פסיכולוגית בלחימה: הקרע האידיאולוגי הזה יוצר אסימטריה פסיכולוגית עמוקה, המסבירה מדוע קיפאון דיפלומטי נמשך גם בעקבות עליונות קינטית אמריקאית מכרעת.
- פרקטיות מול התמדה: בעוד שארה"ב מחפשת פתרונות "win-win" באמצעות יישום כוח צבאי, איראן שואפת לעומק אסטרטגי דרך עדשה ארוכת טווח הרואה את סיבולת הקשיים כצורה של ריבונות.
- החוסן של אי-כניעה: ערכים סותרים אלו מסבירים את כישלון המשא ומתן המסורתי; איראן רואה בכניעה תבוסה מוסרית, המאפשרת לה לספוג הפסדים כבדים שהיו יכולים להיות קטסטרופליים פוליטית בהקשר המערבי.
- כיול מחדש אסטרטגי: בהתחשב ביכולת האיראנית לסבול כאב צבאי, ייתכן שהאינטרסים האמריקאיים ירוויחו טוב יותר מהוספת אסטרטגיות לא-קינטיות, כמו בידוד כלכלי וניצול אי שקט פנימי, שמאתגרות את יציבות המשטר מבלי להזין את נרטיב הקדושים שלו.
מטבע הכאב: פרגמטיזם אמריקאי מול קדושים שיעיים
הנוף הפוליטי הגלובלי נבחן לעיתים דרך עדשת הכוח, המשאבים והגאוגרפיה. עם זאת, קיים קרע עמוק יותר באופן שבו תרבויות שונות תופסות את התועלת של סבל שנוצר כתוצאה מיתרון צבאי ורווחים. אם מקבלים את ההנחה של פער ערכי יסודי, ארצות הברית פועלת על מודל שבו הימנעות מכאב והמרדף אחרי האושר מוגנים על ידי המדינה.1 לעומת זאת, המסורת השיעית המוסלמית לעיתים קרובות דבקה במודל תיאולוגי שבו סבל אינו חוסר יעילות שיש לפתור, אלא כלי קדוש לעדות מוסרית והתנגדות.2
המנוע האמריקאי: אופטימיזציה והמרדף אחרי אושר
האתוס האמריקאי מבוסס על ההנחה שהסבל האנושי הוא משתנה שניתן לנהל, שניתן לחסל אותו באופן שיטתי באמצעות הנדסה חברתית ופוליטית. על ידי שילוב "המרדף אחרי האושר" בקאנון היסודי של האומה, תומאס ג'פרסון ייסד ציפייה חברתית שמשווה בין יציבות קיומית ונוחות חומרית לזכויות טבעיות מולדת. כתוצאה מכך, במסגרת מושגית זו, מצוקה חברתית-כלכלית או פיזית כבר אינה מתפרשת כהיבט בלתי נמנע של המצב האנושי, אלא ככישלון מוחלט של תשתיות ומדיניות המדינה.3
כתוצאה מכך, הגישה האמריקאית לסכסוך היא מטבעה עסקית. מכיוון ש"אושר" דורש יציבות, הכלי הגבוה ביותר של המדיניות האמריקאית הוא הפשרה. זו הפילוסופיה של "win-win": האמונה שבאמצעות משא ומתן, הצדדים יכולים למזער הפסדים ולחזור לנוחות פרודוקטיבית. מהניו דיל ועד ללוחמה "חכמה" מודרנית, המטרה היא להשיג מטרות עם מינימום חיכוך אפשרי.4
הכור השיעי: הקרבה כריבונות
בעוד שהמודל האמריקאי הוא אדם שמגיע ל"הצלחה" בחיים, הגיבור השיעי הוא השאהיד, הקדוש שהשיג ניצחון באמצעות הקרבה אישית. השקפת עולם זו מושתתת על קרב כרבלא5, שבו סבלו של האימאם חוסיין לא היה תבוסה, אלא ניצחון מוסרי עליון.
"פרדיגמת כרבלא" הזו הופכת סבל מעול לסמל של סמכות רוחנית. במסגרת זו, מזלומיאת (להיות מדוכא) מעניקה קרקע מוסרית גבוהה ששגשוג חומרי אינו יכול להשתוות לה. כאשר המערב רואה אוכלוסייה נכשלת תחת סנקציות, המסורת השיעית עשויה לראות "התנגדות קדושה". סירוב להתפשר עם כוח לא צודק, אפילו במחיר של קושי, הוא הביטוי האולטימטיבי של אמונה.6
אסימטריה פסיכולוגית: מציאויות מפוצלות
מחסום קריטי במה שמתואר כ"אסימטריה פסיכולוגית". מושג זה מסביר כיצד צדדים בסכסוך פועלים בתוך מציאויות סובייקטיביות שונות לחלוטין, לעיתים מנצלים עובדות ו"אמיתות" כדי לשרת מטרה אסטרטגית או מוסרית מסוימת.7
בהקשר של הפער בין אמריקה לשיעית, אסימטריה פסיכולוגית פירושה שאירוע יחיד, כמו סנקציה כלכלית או תקיפה צבאית, מעובד דרך עדשות שונות מהותית. בעוד שארה"ב עשויה לראות בסנקציה כלי רציונלי לעידוד כניעה ופתרון סכסוכים, הצד הנגדי עשוי לראות בה זרז אידיאולוגי שמספק "כוח אידיאולוגי" ומזין התנגדות נוספת. זה יוצר "מטא-קונפליקט" שבו שני הצדדים לא רק נלחמים על משאבים, אלא פועלים תחת הנחות פסיכולוגיות שונות לגבי מה נחשב ל"ניצחון" או "הפסד".
מודלים של מנהיגות: המנכ"ל מול השומר הרוחני
ערכים אלה מתבטאים גם בהגדרות מנהיגות. במסורת האמריקאית, המנהיג הוא מנכ"ל שנשפט על "אספקה", צמיחה כלכלית ובטיחות. אם מנהיג מביא סבל רב מדי או לא מצליח לספק, הוא נתפס ככישלון.
במסורת השיעית, מנהיגות מתבטאת לעיתים קרובות בשומר הרוחני. הלגיטימיות של המנהיג הזה נובעת מהגנה על שלמות האמונה, לא מהענקת "אושר" חומרי. מצופה ממנהיג להוביל את הקהילה דרך מבחן הסבל. דבר זה הופך את המנהיג השיעי לפחות פגיע ללחצים הקשיים, שכן סבלנות מהכאב הזה מוצגת כחובה רוחנית קולקטיבית.8
מדיה ותעמולה: אוצרות הנרטיב של הכאב
התקשורת האמריקאית מתמקדת לעיתים קרובות ב"חופש ושגשוג". השפה הוויזואלית מתמקדת בשאיפה ובשיקום הסדר. סכסוך הוא שיבוש זמני, והמטרה היא חזרה מהירה למצב שבו אזרחים יכולים לרדוף אחרי אינטרסים פרטיים.9
לעומת זאת, המדיה השיעית משתמשת בשפה ויזואלית של "מאבק נצחי". הדימויים רוויים בדם הקדושים ובאגרוף המרדני של המדוכאים. במקום להבטיח נחמה, הנרטיבים הללו נוטים ל"הגנה הקדושה". הם מציעים כי חוזק הקהילה נמדד לפי יכולתה לעמוד בקשיים. בעוד התקשורת האמריקאית מוכרת את החלום של חיים ללא כאב, התקשורת השיעית מוכרת את תהילת החיים שקיבלו משמעות דרך כאב.10
מסקנה: מדדים שונים לניצחון
המתח בין השקפות העולם הללו הוא התנגשות של מטבעות ערך. המערכת האמריקאית מודדת הצלחה לפי איכות החיים ויעילות הפתרונות. המסורת השיעית מודדת ניצחון לפי עומק הסיבולת.
בעולם הנשלט על ידי "המרדף אחרי האושר", הסבל הוא מכשול. בעולם הנשלט על ידי האדרת שאהדה, סבל הוא מזבח. כפי שצוין קודם, האסימטריה הפסיכולוגית בין קבוצות אלו מבטיחה שכל עוד הן פועלות במציאויות סובייקטיביות שונות, פתרונות "רציונליים" מצד אחד ימשיכו להיתפס ככישלונות מוסריים על ידי הצד השני.
כל קיפאון בין איראן לארה"ב. הדיונים משמשים כהמחשה חדה לפער הערכי העמוק בין הפרגמטיזם האמריקאי למסורת השיעית של שהידות. ניתן להסביר זאת באמצעות עדשת האסימטריה הפסיכולוגית והנרטיבים הסותרים של הניצחון.
המשא ומתן התקוע: כישלון הדיפלומטיה העסקית
הדיונים האחרונים באסלאמאבאד מושרשים בעימות יסודי בין פרגמטיזם אמריקאי כפוי לבין התנגדות גאולה שיעית.
ארצות הברית הציגה תוכנית בת 15 נקודות הדורשת ערבויות "ברזל יצוק" לכך שאיראן תוותר לצמיתות על העשרה גרעינית.11 הצעה זו משקפת תפיסה אמריקאית קלאסית שלפיה דיפלומטיה היא מנגנון להנדסה של כניעה; מנקודת מבטה של וושינגטון, המצור הימי והסנקציות הגיעו לנקודת מפנה שבה "כניעה" היא הדרך הרציונלית היחידה להשיב שגשוג פנימי. עבור המשלחת האמריקאית, סירובה של איראן לציית נתפס כדחייה לא רציונלית של חזרה "שכל ישר" לסדר הגלובלי.
לעומת זאת, הצעת הנגד בת עשר הנקודות של איראן,12 שמדגיש זכויות העשרה ריבונית ופיצוי מלחמה, מעוגן בסירוב להיכנע למה שטהראן רואה כעריצות מודרנית. עבור ההנהגה האיראנית, דרישת ארה"ב ל"ציות" מתפרשת כדרישה לבגידה תיאולוגית. מושרשת בפרדיגמת כרבלא, העמדה האיראנית הופכת את הקושי החומרי מעול ל"התנגדות קדושה".
כאשר ארצות הברית רואה אוכלוסייה מתפרקת תחת משקל המצור, ההנהגה האיראנית רואה קהילה שממלאת את חובתה המשותפת לעבור "מבחן סבל". במסגרת זו, כניעה לדרישות לא צודקות תהיה כישלון רוחני, בעוד שסבלנות מהסנקציות תישאר הביטוי האולטימטיבי של אמונה וניצחון מוסרי.
אסימטריה פסיכולוגית: מציאויות מפוצלות
שני הצדדים פועלים במציאויות סובייקטיבית שהופכת את מעשיו של השני לבלתי מובנים.
- המציאות האמריקאית: ארה"ב רואה את עליונותה הצבאית ואת המצור הנוכחי כמנוף מוחלט. במציאות זו, סירובה של איראן להודות נתפס כמרד לא רציונלי שניתן לשבור בלחץ נוסף.
- המציאות האיראנית: טהראן רואה בסכסוך "מאבק על הישרדות לאומית." דרך עדשת האסימטריה הפסיכולוגית, הלחץ האמריקאי אינו מעודד פשרות; הוא מעניק "כוח אידיאולוגי", ומחזק את הנרטיב של השאהיד (שהיד) העומד מול מדכא עולמי.
מדוע האיראנים לא נכנעים: העד המוסרי מול המנכ"ל
נכונות ההנהגה האיראנית לחדש את הסכסוך, כפי שניתן לראות בפריסות צבאיות אחרונות ובסגירת מצר הורמוז המתמשכת, נובעת מתפקידם כשומרים רוחניים ולא כמנכ"לים.
- סיבולת כלגיטימציה: בניגוד למנהיגים אמריקאים, שנשפטים על ידי השגת שגשוג, מנהיגים איראנים שואבים לגיטימציה מיכולתם להוביל את הקהילה דרך "מבחן" הסבל.
- הגדרת ניצחון מחדש: שני הצדדים טוענים כיום לניצחון. בעוד שנשיא טראמפ טוען שאיראן "הובסה לחלוטין" בשל נזק לתשתיות, פקידים איראנים מציגים את הסכסוך כניצחון כי הם "אילצו את ארה"ב לנהל משא ומתן" ושמרו על קווי האדום האידאולוגיים שלהם למרות 40 ימי לוחמה עזה.
הדרך קדימה: חידוש הקרב
האסימטריה הפסיכולוגית בין הצדדים מבטיחה שבעוד שארה"ב מטילה מצור ימי מלא או מגבירה לחץ צבאי וכלכלי כדי לכפות הסדר, איראן רואה בפעולות אלו הצדקה נוספת ל"התנגדות הקדושה" שלה.
חשוב לציין שארה"ב חייבת להכיר בכך שבלי כיבוש ושליטה מוחלטת על איראן, אידיאלים תאולוגיים אלו מונעים את האפשרות ל"כניעה" במובן הקונבנציונלי והפורמלי, כמו הכניעה המוחלטת של גרמניה או יפן במלחמת העולם השנייה, שהתרחשו רק לאחר שנים של מלחמה, וכאשר הכיבוש והשליטה היו ברורים בידיים. באותם תקדימים, הכניעה הייתה בחירה פרגמטית להבטחת הישרדות לאומית. במסורת השיעית, עם זאת, כניעה פורמלית ל"כוח לא צודק" נתפסת כהשמדה רוחנית קטסטרופלית הרבה יותר מהרס פיזי או כלכלי.
איראן לעולם לא תוכל "להיכנע" במובן המקובל ולשמור על ערכים שיעיים עקביים; לעשות זאת יהיה ויתור על עיקרון הליבה של פרדיגמת כרבלא, שמורה למאמינים להעיד לצדק ללא קשר לעלות החומרית. כדי שארצות הברית תוכל להתקדם ולהגדיר ביעילות ניצחון, עליה להתרחק מהציפייה להצהרה או להודות בכניעה.
הפילוג הבלתי ניתן לגישור הזה מזיז בהכרח את המוקד האסטרטגי מההסכם הסופי ויוצר בחירה בין ניצחון צבאי מכריע ומכריע שיוביל לקריסה ברורה של יכולת המשטר האיראני לשלוט לבין יצירת מצב של "סכסוך מנוהל". בתרחיש זה, איראן תנסה לכוונן את רמת האלימות והלחץ הכלכלי כדי למנוע קריסה מוחלטת תוך שמירה על "הקו האדום" האידיאולוגי שלה. עבור וושינגטון, הניצחון כבר לא מוגדר על ידי כניעה גלויה וללא תנאים כפי שדרש במקור הנשיא טראמפ,13 אלא באמצעות אסטרטגיית בלימה שמקבלת את "ההתנגדות" האיראנית כמאפיין קבוע, אם כי כואב, של הנוף האזורי, תוך הפעלת לחץ כלכלי במקום או בנוסף לאמצעים קינטיים כדי לשמור על המשטר חלש ולעורר התנגדות פנימית שעשויה להוביל לשינוי משטר כלשהו לאורך זמן.
