טהראן של שלהי אפריל 2026 מצטיירת כחברה פצועה, מגויסת ומתוחה עד לקצה, הלכודה בתוך מה שכלי התקשורת במדינה מגדירים כמלחמה הכפויה השלישית. זהו מצב חירום אמיתי המשלב מצור ימי, שיבושי תקשורת נרחבים וכלכלה שנשחקת תחת מכבש הסנקציות, אך מעל לכל אלה מרחף טקס ה"ארבעים" למותו של מי שמוגדר כ"המנהיג השהיד", המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי.
מותו משמש כדלק להנעת הנרטיב השלטוני המבקש להוכיח כי הכוח השכלי של ההתנגדות חזק מכל תקיפה. בניסיון נואש לאחד בין "השדה" הצבאי למערכת המדינית, המשטר מציג את המשבר לא כאירוע נקודתי, אלא כפרק מכריע במאבק היסטורי על עצמאות איראן. דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון בוחן מקרוב את הדיווחים המרכזיים כפי שהם מצטיירים בתקשורת האיראנית בימים האחרונים.
חזית הדיפלומטיה: "לא למשא ומתן חפוז"
בסוגיית הגרעין והמגעים מול המערב, הקו הרשמי של טהראן הוא התנגדות נחרצת לכל מה שמוצג כ"דיפלומטיה חפוזה" תחת לחץ. העיתונות האיראנית דוחה בשאט נפש את טענותיו של דונלד טראמפ, שלפיהן איראן כבר הסכימה למסור את האורניום שלה ולפתוח את מצרי הורמוז ללא תמורה, ומגדירה אותן כ"בלוף של טראמפ". בעיתון Ghods עולה השאלה הנוקבת: "למה איראן דחתה את הדיפלומטיה החפוזה?", כשהתשובה טמונה בזיהוי המהלכים האמריקאיים כ"משחק מלוכלך ותיאטרלי" שנועד להכין את הקרקע להחרפת הלחץ הבינלאומי.
במקביל, הדיפלומטיה האיראנית פועלת כזרוע ישירה של הכוח הצבאי. שר החוץ עבאס עראקצ'י, במסגרת מה שמכונה "שלישיית עראקצ'י" (סבב ביקורים במוסקבה, מוסקט ואסלאמבאד), מבהיר כי לא תהיה נסיגה מהדרישה להסרת המצור הימי כתנאי לכל הסדר. התפיסה השלטת היא ש"השדה והדיפלומטיה הם שתי חזיתות מתואמות לחלוטין במלחמה אחת".
כפי שניסח זאת יושב ראש הפרלמנט האיראני לשעבר, עלי לאריג'אני, בדבריו שצוטטו במלאת ארבעים יום לחיסולו בעיתון Ghods: "משא ומתן מניב פרי רק כאשר הצד השני מבין שלמלחמה אין תועלת". בטהראן מזהים כעת מבוכה אסטרטגית בצד האמריקאי, שעבר מ"אסטרטגיה של הלם ומורא לטקטיקה של המתן וראה".
ציר עראקצ'י: המשולש האסטרטגי והמצור הימי
הדיפלומטיה האיראנית פועלת בימים אלה כזרוע ביצועית של ה"מיידאן" (השדה הצבאי), תחת ההבנה המשותפת לדרג המדיני והצבאי כי "השדה והדיפלומטיה הם שתי חזיתות מתואמות לחלוטין במלחמה אחת". שר החוץ עבאס עראקצ'י יצא לסבב פגישות דחוף ודרמטי במוסקבה, מוסקט ואסלאמבאד, מהלך שהעיתון Ghods מסגר כ"שלוש המדינות, ארבע המטרות". המטרה המרכזית היא שבירת המצור הימי האמריקאי, המוגדר כתנאי סף לכל שיח עתידי.
במוסקט, תחנת התווך המסורתית, איראן מעבירה מסרים נוקשים: לא תהיה נסיגה ללא הסרה מלאה של המצור. בעוד המערב מנסה לייצר דינמיקה של ויתורים, העיתונות בטהראן חוגגת את מה שהיא מכנה "מבוכה אסטרטגית" של הממשל האמריקאי. לפי הדיווחים ב-Sedaye Iran, וושינגטון עברה מ"אסטרטגיה של הלם ומורא לטקטיקה של 'המתן וראה'", עדות לכך שהלחץ האיראני בזירה הימית והאזורית נותן את אותותיו.
בזירה האזורית הרחבה יותר, איראן מנסה לתקוע טריז בין ארה"ב לבעלות בריתה. דיווחים ב-Ghods מצביעים על התרחקות טקטית בין ספרד ומדינות נוספות לבין המדיניות האמריקאית, במיוחד סביב סוגיית הגישה למצר ג'יברלטר. המסר האיראני למדינות המפרץ ברור: שיתוף פעולה עם "התוקפנות הציונית-אמריקאית" יוביל למחיר אזורי כבד, בעוד עמידה איתנה לצד טהראן תבטיח את "כבוד האסלאם" וביטחון המרחב. כפי שנכתב בכותרות: "השילוב בין הדיפלומטיה לבין נחישות הלוחמים בשטח הוא שמכתיב את המציאות החדשה".
החזית הפנימית: "האיחוד הקדוש" וההימור על השסע הדמיוני
אל מול הניסיונות של הממשל האמריקאי לייצר נרטיב של פיצול בהנהגה האיראנית, המשטר משיב במערכה תודעתית רחבת היקף תחת הכותרת "האיחוד הקדוש". העיתון Sedaye Iran תוקף את הצהרותיו של נשיא ארה"ב בכותרת הראשית: "שרט-בנדי רו-י שקאף-ה חיאלי" (הימור על שסע דמיוני), ומבהיר כי הציפייה המערבית למלחמת אחים או לקריסה פנימית היא חסרת אחיזה במציאות.
כחלק מביצור השורות, פורסם מסר משותף וחסר תקדים של ראשי הרשויות המבקש למחוק את ההבחנות המסורתיות בין זרמים פוליטיים בשעת המלחמה: "באיראן שלנו אין קיצונים ומתונים; כולנו איראנים ומהפכנים". דמותו של המנהיג המנוח מוצגת כסמל מלכד, כאשר העיתון Ghods מדגיש כי "הנהגת המנהיג היא העוגן של האחדות באיראן האסלאמית".
הפרגמטיזם של המשטר בשעת החירום מגיע לשיאו בהנחיות המופנות כלפי הציבור ברחוב. הממסד הדתי והשלטוני קורא להכיל במפגני התמיכה הלאומיים גם נשים עם מה שמוגדר כ"חיג'אב רפוי", תחת הסיסמה המכלילה: "מגרשי הערים שייכים לכל מי שחפץ בכבודה של איראן". זהו ניסיון ברור להמיר את הכפייה הדתית בנוסחה של לאומיות מלכדת, המציבה את "כבוד המולדת" מעל למחלוקות חברתיות, כדי להבטיח שכל חלקי העם יתייצבו תחת "האיחוד הקדוש" אל מול האויב החיצוני.
כלכלת צללים ו"סחר אופליין"
מתחת למעטפת הרטורית של "עמידה איתנה", העיתונות האיראנית אינה מסתירה את המחיר הכלכלי הכבד שגובה המערכה. מחירי תשומות הייצור זינקו בשיעור דרמטי של עד 300%, עובדה המאלצת את המגזר העסקי לאמץ שיטות פעולה הישרדותיות.
אחד המושגים הבולטים שעולים מהדיווחים הוא "בזאר-ה אופליין" (סחר אופליין); מדובר בניסיון של חברות וסוחרים לעקוף את שיבושי האינטרנט והסנקציות הבנקאיות באמצעות רשתות סחר עקיפות, יקרות ומסורבלות. בעוד הממשל טוען כי הכלכלה חסינה, העיתון Ghods מציין במאמר פרשנות כי "טרנזקציות האופליין אינן ניתנות למחיקה", אך הן מעלות את יוקר המחיה באופן שחונק את המעמד הבינוני.
המצוקה החומרית מתורגמת למספרים קשים בקרב השכבות החלשות. פנסיונרים איראנים מתוארים כמי שנאלצים לשרוד מקצבה חודשית ממוצעת של פחות מ-6 מיליון תומאן בחודש (פחות מ-45 דולר), פער בלתי נתפס מול האינפלציה המשתוללת.
דור הילדים ו"היסודות הרועדים"
המלחמה הממושכת חורטת צלקות עמוקות בנפש הציבורית האיראנית, והעיתונות אינה יכולה להתעלם מהמחיר האנושי. נתונים המובאים בעיתון Ghods חושפים מציאות קשה של פוסט-טראומה רחבת היקף, כאשר לפי דיווחי מערכת הבריאות, "עד 40% מהניצולים באזורי העימות והתקיפות סובלים מפוסט-טראומה (PTSD)". הלחץ הנפשי אינו פוסח על הדור הבא; במאמרי המערכת גוברת הדאגה לעתידם של ילדי בתי הספר היסודיים, הגדלים בתוך מה שמכונה "היסודות הרועדים", דור שלם הלומד דרך מסכים תחת שיבושי תקשורת, חרדה משפחתית ואווירת מלחמה תמידית המערערת את יסודות החוסן שלו.
מנגד, כדי למנוע דה-מורליזציה, פועל המשטר לייצר דימוי של סולידריות חברתית יוצאת דופן. העיתונות מהללת את "הגיבורים היומיומיים", מתנדבים מקבוצות ג'יהאד עממי היוצאים לרחובות טהראן כדי לשקם בתים שנהרסו בתקיפות טילים. דמות הצעיר האיראני החדש מיוצגת באמצעות קבוצות שירה של בני נוער המוצגות ב-Sedaye Iran כ"פנים החדשות של ההתנגדות", ניסיון מובהק להראות חברה שאינה נשברת אלא מתגייסת מרצונה.
אחד המהלכים המפתיעים ביותר במישור התרבותי מגיע דווקא מהממסד הדתי, המפגין מה שניתן לכנות "הכלה זמנית". בצעד פרגמטי שנועד לשמר את החזית הפנימית, קראו אנשי דת להכיל במפגני התמיכה הלאומיים את כל הזרמים החברתיים, כולל נשים עם "חיג'אב רפוי". תחת הסיסמה המכלילה: "מגרשי הערים שייכים לכל מי שחפץ בכבודה של איראן", מאותת המשטר כי בשעת חירום, המאבק על הריבונות והכבוד הלאומי דוחק זמנית את אכיפת קוד הלבוש הנוקשה, במטרה לייצר חזית אחידה מול "האויב הציוני-אמריקאי".
השורה התחתונה
שלהי אפריל 2026 מציגים את איראן כחברה מגויסת, פצועה ומתוחה. כלפי חוץ היא משדרת עמידה מול מצור, תקיפות ולחץ אמריקאי ישראלי; כלפי פנים היא נאבקת לשמר לכידות סביב מות המנהיג, מצוקה כלכלית ושיבושי חיים נרחבים.
המסר המרכזי של העיתונות הוא שאיראן נמצאת במלחמה אחת בעלת כמה חזיתות: צבאית, דיפלומטית, כלכלית, תודעתית וחברתית. אך בין השורות עולה גם שאלה קשה יותר: האם ״האיחוד הקדוש״ שמנסה המשטר לבנות סביב המלחמה יצליח להחזיק מעמד כאשר מחירי המזון עולים, האינטרנט נחסם, הילדים לומדים מתוך חרדה והציבור מתבקש להמשיך להאמין שהכול חלק מאותה עמידה היסטורית.
