נאמר לנו כי לאנושות יש כעת "אויב משותף". האויב הזה, לפי פרנצ'סקה אלבנזה, הדוברת המיוחדת של האומות המאוחדות בשטחים הפלסטיניים, הוא ישראל, המדינה היהודית עצמה.
אלבנזה הביעה את הדברים הללו בשבת בערב במסגרת פורום אל-ג'זירה בקטאר, במהלך פאנל שכותרתו "העניין הפלסטיני בעולם הנע לעבר רב-קוטביות". היא הופיעה באותו כנס יחד עם מנהיג חמאס, חאלד משעל, ושר החוץ האיראני, עבאס ערקצ'י. עובדה זו לבדה הייתה אמורה לפסול כל טענה לנייטרליות או לסמכות מוסרית.
ישראל, הסבירה אלבנזה, היא הכוח שמשמיד את העולם, את השלום ואת חיי האנושות כולה. זהו "האויב המשותף" שמולו הקהילה העולמית חייבת להתאחד כעת. האשמה מוכרת, שממוחזרת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, וכעת פשוט נשללה מהשפה התיאולוגית הישנה שלה ונארזה מחדש בז'רגון של המשפט הבינלאומי.
זהו אינו ניתוח; זו קריקטורה. ישראל היא מדינה של כ-10 מיליון תושבים, שבעה מיליון מהם יהודים. היא כל כך קטנה שהיא בקושי מכילה את שמה על מפת העולם. היא מוקפת במדינות שהשקיעו עשרות שנים ומיליארדי דולרים בניסיון למחוק אותה.
מדינות אלו לא הצליחו להפיק אפילו חלק קטן מהישגי ישראל במדע, בחקלאות, בטכנולוגיה ובדמוקרטיה. עבור אלבנזה, זו אינה הוכחה לחיוניות או חוסן, אלא לכוונה שטנית.
היא מזכירה בהסכמה את שפתו של המנהיג העליון של איראן, שקרא לישראל בגלוי "גידול סרטני" שיש להסירו, תוך מימון חמאס וחיזבאללה, בניית נשק גרעיני וירי טילים לעבר ערי ישראל. איראן, היא טוענת, לא צריכה להסיח את דעתנו בפשעיה שלה, שכן עשרות אלפי אזרחים איראנים נהרגו לאחרונה בגלל דרישתם לחירות. לא, היהודים גרועים יותר. הם האויב האוניברסלי.
זו לא רטוריקה מקרית. זו הכשרה אידיאולוגית. אלבנזה מציגה את עצמה כקול הסמכותי של האמת, מדברת "בשם האומות המאוחדות", וקוראת לקהל לגרש יהודים מבתי ספר, ממקומות עבודה, מהחיים החברתיים, ולבסוף מישראל עצמה.
ההצעות החוזרות של ישראל לחלוק את הארץ נדחות כתעמולה פוליטית. הסכמי אוסלו, הנסיגה מעזה, הצמיחה המתמדת של האוכלוסייה הפלסטינית – כל אלה לא חשובים. הפשע האמיתי של ישראל, לפי אלבנזה, הוא שהיא עדיין קיימת.
הופעתה בדוחה הייתה חשופה במיוחד. תוך שהיא חולקת את הבמה עם מנהיג חמאס ושר החוץ של איראן, היא גינתה מדינות השומרות על יחסים עם ישראל או עוסקות בסחר נשק עמה, והאשימה את המערב בהעצמת הנרטיב של "רצח עם". ובכל זאת, היא התעקשה שרגע זה מהווה גם "הזדמנות", כי לטענתה, המשפט הבינלאומי "נדקר בלבו".
מה שאלבנזה מכנה "ארגז הכלים האחרון של השלום לחירות", הוא, בפועל, הפיכת החוק הבינלאומי לנשק נגד המדינה היהודית. זהו חוק חסר הוכחות, הקשר ובהירות מוסרית, המופעל באופן סלקטיבי כדי להצדיק טרור ולהלבין את החוגגים אותו.
לא, פרנצ'סקה אלבנזה. האויב המשותף של המערב, ושל כל מי שמחפש שלום באמת, הוא אינו ישראל. אלא דווקא אלה שמנצלים לרעה את החוק הבינלאומי כדי להלבין את התעמולה של חמאס, שמעוותים את השואה, מכחישים זוועות מתועדות, ויושבים בנוחות לצד מנהיגים ג'יהאדיסטים ופקידים איראנים תוך שהם מעמידים פנים שהם מדברים בשם זכויות האדם.
כבר היינו בסרט הזה. מה שחדש הוא לא ההאשמה, אלא החוצפה שבה היא מוצגת כעת, תחת המסגרת של האו"ם, על במה קטארית, לצד מחיאות כפיים מהאולם. דווקא זה צריך לשכנע אותנו להמשיך להילחם עד שנשמיד את אויבינו.
מאמר זה פורסם לראשונה באנגלית ב-JNS בתאריך ה-9 בפברואר 2026.
