עם פתיחת שנת 2026, שדה הקרב של המלחמות המודרניות עבר מהאדמה החרוכה של שדות הקרב המסורתיים אל סיבי האופטיקה המהירים של המרחב הדיגיטלי. באיראן, מדינה הכבולה לעבר על ידי משמר תיאוקרטי, אך נמשכת בעל כורחה אל עתיד גלובלי, הרשתות החברתיות הפכו לכלי הנשק החזק ביותר במהפכה מתהווה.
במשך עשרות שנים נשען המשטר האסלאמי על משולש של שליטה: פחד, בורות והפצה שיטתית של דיסאינפורמציה. אולם הפחד הגדול ביותר שלו, זרימה חופשית של מידע, הפך למציאות שאי אפשר עוד לעצור. חרף חוקי צנזורה דרקוניים וסינון אגרסיבי של האינטרנט, הציבור האיראני הפך את הרשת לכביש תת־קרקעי של התנגדות.
אי השקט הנוכחי אינו עוד גל מחאה שגרתי. מדובר בתגובה ישירה למשבר הכלכלי החמור ביותר מאז מהפכת 1979. בסוף דצמבר 2025 קרס הריאל האיראני הלכה למעשה. בעוד הנתונים הרשמיים מדברים על אינפלציה של כ-50 אחוזים, כלכלנים עצמאיים מזהירים מפני זינוק היפר-אינפלציוני שעשוי להגיע אף לארבע ספרות אם המגמה תימשך.
שכר המינימום החודשי צנח לכ-100 דולר בלבד, מה שמציב את העובדים באיראן בתחתית הסולם האזורי, מעט מעל תימן מוכת המלחמה. עבור משפחה ממוצעת, רמת חיים של מעמד ביניים מחייבת כיום הכנסה של כ-600 מיליון ריאל בחודש, פי ארבעה משכר המינימום. כך נוצר “משבר רב-מערכתי” שבו כ-60 אחוזים מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני, ונאלצים לבחור מדי יום בין מזון לתרופות מצילות חיים.
משטר שמעדיף טילים על אזרחים
הזרז ל“מרד הרעבים” הנוכחי הוא סדר העדיפויות השקוף של המשטר: התפשטות צבאית על פני רווחת אזרחיו. בעוד טהראן מתמודדת עם גירעון תקציבי של כ-40 אחוזים, הצעת התקציב לשנת 1405 (2026) חושפת זינוק מדהים של 145 אחוזים בהוצאות הביטחון והביטחון הפנימי.
מיליארדים מוזרמים למשמרות המהפכה ולשלוחות אזוריות כמו חזבאללה וכוח קודס – בזמן שערים מרכזיות סובלות מהפסקות חשמל יזומות, ובצורת חמורה מובילה לקיצוב מים.
“מלחמת 12 הימים” מול ישראל ביוני 2025 חשפה עוד יותר את הסדקים. העימות לא רק פגע בתשתיות הגרעין של איראן, אלא גם רוקן את יתרות המטבע האחרונות. הפגיעה במרכז השידור של IRIB, שופר התעמולה המרכזי של המדינה, סימלה יותר מכישלון צבאי: היא שברה את מיתוס הבלתי מנוצחות של המשטר.
האופוזיציה הדיגיטלית והזיכרון הקולקטיבי
אל תוך הוואקום הזה נכנס מחנה התומכים של רזא פהלווי, שהפך לתנועת האופוזיציה החזקה ביותר שידעה איראן זה עשרות שנים. באמצעות אינסטגרם, טלגרם וטיקטוק, המסר של “איראן חילונית ודמוקרטית” עוקף את מנגנוני הצנזורה.
בשונה מהמחאה הירוקה של 2009 או מהפגנות 2022, תנועה זו נשענת על “זיכרון קולקטיבי” של איראן משגשגת, חזון שצובר אחיזה רחבה במיוחד בקרב דור צעיר שמעולם לא הכיר מציאות שאינה מחסור.
הקמפיין הדיגיטלי הוליד מעשי מרי חסרי תקדים. ב-12 בנובמבר 2025 פרסם אל”מ אבראהים אע’איי כמאזאני מצבא היבשה (הארטש) סרטון פומבי שפנה ישירות לאומה והפך לוויראלי בתוך שעות. “אם נמות אחד אחד, זה עדיף מלתת את המדינה לאויב”, אמר, כשהוא מתייחס לא לפולש זר, אלא ל“אויב הפנימי” בדמות ההנהגה הדתית.
סדקים במנגנון הכוח
לראשונה מעריכים אנליסטים כי המשטר ניצב בפני כשל מבני שאינו ניתן לפתרון באמצעות דיכוי אלים בלבד. בעבר, כל גל מחאה נתקל באליטה ביטחונית מאוחדת; כיום אותה אליטה מתחילה להיסדק.
חיילי הארטש, הסובלים מאותה אינפלציה בדיוק כמו האזרחים שאותם הם נדרשים לדכא, מפגינים יותר ויותר סימנים של “התנגדות פסיבית”.
המונח “יום הדין”, שבעבר הוזכר בלחישה באפליקציות מוצפנות, נאמר כעת בגלוי. הוא מתאר תרחיש של התלכדות שביתה כללית של הבאזאר בטהראן עם עריקות המוניות של יחידות צבא. כאשר קופת המדינה מתרוקנת ומחיר הלחם עוקף את מחיר הנאמנות, “מסך הברזל” שבנה המשטר סביב איראן אינו רק מחליד, הוא נתלש בידי אותם אנשים שנועדו להחזיק בו.
הספירה לאחור: מבט אל היום שאחרי
האוויר בטהראן ספוג בתחושת שינוי. “יחידות סודיות” שנולדו ברשתות החברתיות אינן עוד אווטארים דיגיטליים, אלא אנשים אמיתיים המתכוננים למעבר שלטוני. צוותו של רזא פהלווי כבר החל לפרסם “תוכניות התאוששות ל-100 הימים הראשונים” שלאחר נפילת הרפובליקה האסלאמית, עם דגש על שיקום הכלכלה והחזרת יציבות לריאל.
השאלה איננה עוד אם המשטר יידרש לתת דין וחשבון, אלא כיצד ישרוד חורף שבו אינו מסוגל להעניק לא חימום ולא תקווה. עם פתיחת 2026, הניצוצות הדיגיטליים של הגולה האיראנית הציתו מציאות כלכלית וחברתית בוערת, כזו שעשויה להביא סוף-סוף את “היום החדש” שעליו ממתינים האיראנים כבר 46 שנים.
