הרפובליקה האסלאמית של איראן, מדינה הנתונה זה שנים תחת סנקציות בינלאומיות כבדות ומשתקות, הודיעה לאחרונה על גילוי מאגר זהב חדש ומשמעותי במכרה שאדאן שבמחוז דרום ח’וראסאן. כלי תקשורת מקומיים, שלרוב מהדהדים את קו המסרים של המשטר, הציגו את הגילוי, המוערך בכ-61 מיליון טון עפרה, כחבל הצלה כלכלי חשוב, כחומת מגן מפני הלחץ המערבי וכאישור להצלחת אסטרטגיית “החוסן הכלכלי” של המשטר. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו בכירים בבנק המרכזי האיראני, שטענו כי הגדלת עתודות הזהב חיונית לחיזוק הכלכלה “תחת עול הסנקציות הבינלאומיות”.
הנרטיב הזה, המציג את גילוי הזהב כפתרון משנה משחק לבעיותיה הכלכליות של איראן, הוא חזות מתוכננת בקפידה. בחינה מעמיקה יותר, ובייחוד לנוכח השליטה הנרחבת, האטומה והעמוקה של משמרות המהפכה האסלאמיים (IRGC) במגזרי מפתח בכלכלה, מעלה כי הטענות סביב העושר המינרלי החדש אינן אלא מהלך אסטרטגי להסחת דעת הציבור ולהסתרת מצבה הקשה האמיתי של הכלכלה הלאומית.
מן הבחינה הטכנית, נתוני הגילוי מרשימים על הנייר. מבנה העורק החדש כולל לפי הדיווחים כ-7.95 מיליון טון של עפרת זהב אוקסידית, שקל יחסית להפקה, וכ-53.1 מיליון טון של עפרת זהב סולפידית, שמורכבת בהרבה לעיבוד. היקף זה מציב את שאדאן כאחד ממאגרי הזהב החשובים ביותר באיראן.
בכלכלה רגילה, שאינה נתונה לסנקציות, גילוי כזה היה מהווה דחיפה כלכלית דרמטית. זהב, כנכס אוניברסלי לשמירת ערך, הוא מטבע “עמיד לסנקציות”: ניתן לסחור בו בדיסקרטיות ולהשתמש בו להסדרת חובות בינלאומיים מחוץ למערכת SWIFT, תוך עקיפת החנק הפיננסי שמטילות ארצות הברית ובעלות בריתה. עבור מדינה המצויה במשבר מטבע, שבה הריאל האיראני נשחק בהתמדה והאינפלציה משתוללת, הגדלה משמעותית של עתודות הזהב אמורה, תיאורטית, להשיב מידה מסוימת של אמון.
אולם בפועל, מימוש הערך הכלכלי של המכרה נתקל בשני חסמים מרכזיים: סוג העפרה והגורם השולט בה. מרבית הממצא הוא עפרת זהב סולפידית, הידועה כקשה ויקרה במיוחד לעיבוד. תהליך ההפקה דורש טכנולוגיות מתקדמות, עתירות אנרגיה, ושימוש בחומרים רעילים כגון ציאניד. נוכח מצבה של התשתית האיראנית, הכוללת מחסור כרוני בחשמל והפסקות חשמל של עד ארבע שעות ביום בערים מרכזיות, הרחבת הפעילות התעשייתית הנדרשת מהווה אתגר כבד, ואולי אף בלתי עביר.
הגורם המכריע אף יותר הוא שליטת משמרות המהפכה. מגזר הכרייה באיראן, כמו מגזרי האנרגיה, הפטרוכימיה והבנייה, מושפע עמוקות או נשלט ישירות על ידי ה-IRGC ורשת חברות הקש שלו. דיווחים על מכרות קיימים, כדוגמת מכרה אנדריאן, מצביעים על דפוס חוזר של הרס סביבתי, ניצול עובדים ובעיקר ניהול פיננסי אטום. שליטה זו מבטיחה שהחלטות כלכליות מתקבלות על בסיס רווחים מיידיים ולא מפוקחים של אליטות המשטר, ולא מתוך שיקולים של פיתוח לאומי, שמירה על הסביבה או בטיחות העובדים.
כאשר ה-IRGC שולט במכרה, ההכנסות מהזהב אינן מוזרמות לבנק המרכזי באופן שקוף שיכול לייצב באמת את המטבע הלאומי או לממן שירותים ציבוריים חיוניים. במקום זאת, הרווחים מועברים דרך רשתות אפלות וחשבונות offshore, החומקים הן מפיקוח פנימי והן מאכיפת הסנקציות הבינלאומיות. ה”תועלת הלאומית” מופרטת ומנוצלת למימון פעילות אזורית של המשטר ולאורח החיים הראוותני של נאמניו, ולא להקלת סבלו של הציבור האיראני.
הכרזת גילוי המכרה והמסרים של משמרות המהפכה שלפיהם הוא יקהה את השפעת הסנקציות, חייבים להיבחן בהקשר הרחב של המשבר הכלכלי העמוק שבו נתונה איראן. זהו משבר רחב ומבני מכדי שייפתר באמצעות גילוי של מאגר זהב אחד, גדול ככל שיהיה.
בסוף שנת 2025 מתוארת כלכלת איראן כמי שחווה את המשבר העמוק והמתמשך ביותר בתולדותיה המודרניות. מדדי מפתח מציירים תמונה קודרת: אינפלציה גבוהה ושיעורי עוני מזנקים. מוצרי יסוד כמו בשר ושמן בישול הפכו לבלתי נגישים עבור רוב האוכלוסייה.
לכך מתווספת המשך קריסת הריאל, ההופכת יבוא ליקר באופן קיצוני ושוחקת במהירות את כוח הקנייה של האזרח הממוצע. כשלי העומק, שנים של תת השקעה ושחיתות, במיוחד במגזר האנרגיה, הובילו למחסור נרחב בחשמל ובמים, המשבית את הייצור התעשייתי. נתוני הממשלה עצמה מצביעים על הפסדים עצומים במגזר הפרטי. עם הפעלת מנגנון ה-Snapback והחזרת סנקציות בינלאומיות נרחבות בשנת 2025, הלחץ הכלכלי החריף עוד יותר, ייצוא הנפט צומצם ואיראן נותקה עמוקות מהמערכת הפיננסית העולמית. הפנייה מזרחה, ל-BRICS ול-SCO, הניבה לכל היותר “רווחים סמליים”, שכן שותפיה של איראן נזהרים שלא לפגוע בקשריהם עם המערב.
שורש הבעיה אינו מחסור במשאבים אלא משבר משילות ושחיתות. איראן עשירה בנפט, בגז ובמינרלים, אך חלק ניכר מעושר זה מנותב באופן שיטתי לידי גופים המקושרים למשטר, ובראשם משמרות המהפכה. סבלו הכלכלי של הציבור הוא תוצאה ישירה של מערכת טורפנית וסגורה זו, המשרתת את האליטה הפוליטית והצבאית על חשבון פיתוח לאומי.
הנרטיב שמפיצים משמרות המהפכה והתקשורת המזוהה עם המשטר, שלפיו מכרה שאדאן הוא המפתח להתמודדות עם הסנקציות, משרת מטרות פוליטיות ופסיכולוגיות מרובות. הוא מסיט את תשומת הלב הציבורית מקשיי היומיום, ביניהם אינפלציה, הפסקות חשמל וקריסת המטבע, ומעניק אשליה של ממשלה הפועלת למציאת פתרונות. הוא נועד לייצר אמון בבנק המרכזי ולבלום את המרוץ הציבורי להמרת ריאלים בזהב או במטבע זר. הדגשת הכרייה המקומית משתלבת ברטוריקה של “כלכלת ההתנגדות”, המבקשת להציג את הסנקציות לא כמכה משתקת אלא כהזדמנות לעצמאות.
בפועל, הזהב שיופק צפוי לשמש למימון סדרי העדיפויות של מדיניות החוץ של המשטר ולכלכלה המקבילה שלו, תוך עקיפת מערכת הבנקאות הרשמית הקורסת. עבור מדינה הנתונה לסנקציות, זהב הוא נכס אסטרטגי, אך לא תרופת פלא לכשל כלכלי מערכתי. הוא משמש לעסקאות נשק תמורת זהב, למימון שלוחות אזוריות ולשמירה על הנזילות הפיננסית של האימפריה הכלכלית של משמרות המהפכה. הזהב עשוי לשמר את חוסנו של המשטר, אך הוא לא ישפר את העוני, האבטלה והתשתיות הקורסות שמעצבות את חיי האזרחים.
לפיכך, גילוי מכרה שאדאן אינו מנוע לצמיחה כלכלית לאומית, אלא מנגנון חדש ובעל ערך רב לשימור עושרו וכוחו של המשטר ושל משמרות המהפכה. החגיגה הממלכתית סביבו אינה אלא מסך זהב מבהיק, המסתיר פצעים כלכליים עמוקים שהעמיקו בשל הסנקציות, בעוד שהרווחים האמיתיים נותרים בידי האליטה השלטת.
