הביטוי “החוזה היהודי עם אמריקה” איננו מסמך רשמי אחד, אלא מכלול רעיוני-תיאולוגי, היסטורי ותרבותי. אין מדובר במסמך מרומז, אלא בברית אזרחית השואבת השראה מן המושג היהודי “ברית”. אולם בשונה מבריתות מקראיות, הקשר האזרחי הזה הוא וולונטרי וניתן לביטול. המודל היהודי באירופה חייב את היהודים להצהיר על נאמנות לשליטים, ללא כל ערובה לזכויות. הסדר כזה התבסס על סובלנותם של השליטים כלפי נתיניהם היהודים.
בכמה הזדמנויות קודמות כתבתי על החוזה היהודי עם אמריקה. תחילה, בשנת 2009, פרסמתי מאמר עבור המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון שכותרתו “היהודים בפסיכֶה של אמריקה”. בשנת 2013, במסגרת השנתון של מכון קסדן, ניסחתי מאמר שהגדיר את מרכיבי היסוד של “חוזה” זה.
לאחר הפיגוע בבית הכנסת “עץ החיים” בפיטסבורג באוקטובר 2018, פרסמתי התייחסות שבה טענתי כי האירוע מחייב בחינה מחודשת של ההסדר החוזי הזה. לבסוף, בשנת 2024, כתבתי עבור eJewishphilanthropy מאמר נוסף תחת הכותרת “בחינה מחודשת של החוזה היהודי עם אמריקה”.
כמה מחשבות
המסורת הפוליטית האמריקנית מזהה מספר יסודות מרכזיים ששולבו במסגרת יחסי הברית הללו. בין המרכיבים הללו ניתן למנות חופש דת, שוויון אזרחי ופלורליזם. כשם שארצות הברית עיצבה עקרונות מהפכניים של ממשל, כך היהודים הגיבו לניסוי הדמוקרטי הזה בהפגנת נאמנותם כאזרחים ובהשתתפות פעילה בחיים הציבוריים.
חופש הדת, המעוגן בתיקון הראשון לחוקה, המבטיח את חופש הפולחן ואוסר על כינון דת מדינה, נתפס בעיני יהודים רבים כהיבט המהפכני ביותר של הסדר הפוליטי האמריקני. האפשרות לקיים את היהדות ללא התערבות המדינה הייתה בעלת משמעות יוצאת דופן. יתרה מכך, באמריקה לא נדרשו יהודים להתנצר, להיטמע או להסתיר את זהותם היהודית.
האזרחות בארצות הברית מבוססת על זכויות הפרט להשתתף באופן מלא, כמצביעים וכנבחרי ציבור, ולזכות לגישה שוויונית לבתי המשפט. ערבויות אלו עמדו בניגוד חד לחוויה האירופית, שבה לעיתים קרובות נתפסו היהודים כמיעוט “מוגן” בעל מעמד משפטי נפרד. היהודים אימצו את אזרחותם האמריקנית, ובכך ביטאו את נאמנותם למדינה.
האופן שבו הקהילה היהודית מארגנת את בתי הספר, בתי הכנסת וארגוני הצדקה שלה מתקיים מתוך בחירה, כפי שגם הזדהות דתית והבעת אמונה נעשות מבחירה. מודל פלורליסטי זה הוביל במאה ה-19 להיווצרות הזרמים היהודיים השונים.
כותבים נוספים ותרומתם
חוקרים רבים, ובהם ג’ונתן סרנה, מייקל וולצר, דן אלעזר, ויל הרברג ולאון ויזלטיר, עסקו בהיבטים שונים של מודל הברית הזה.
סרנה רואה בדמוקרטיה האמריקנית “טובה יהודית” ומציע לראות בה מודל ברית חדש. וולצר מתאר את אמריקה כרפובליקה בריתית חילונית, המושפעת מרעיונות פוליטיים שמקורם בתורה. תורת הפדרליזם הבריתית של דן אלעזר תואמת לאופן שבו התארגנה הקהילה היהודית האמריקנית.
ויל הרברג הציע מודל דתי תלת־רכיבי, המציב את היהדות בשוויון עם הפרוטסטנטיות והקתוליות. לפי תפיסה זו, ליהודים יש מקום שווה בין הזרמים הדתיים המרכזיים בארצות הברית, דבר המעניק להם לגיטימציה וגישה רחבה יותר. בדומה לכך, רעיון הפלורליזם האתני אפשר ליהודים להגדיר עצמם כקהילה אתנית, ולזכות במעמד לצד קבוצות אחרות בפוליטיקה האמריקנית.
מנגד, לאון ויזלטיר הביע חשש כי החירויות האמריקניות עלולות להחליש את השורשיות היהודית וליצור “דילול בריתי”.
ישראל כשותפה לחוזה
אחד המאפיינים המרכזיים של הדמוקרטיה האמריקנית הוא זכותם של אזרחים לעתור לממשלה, להתאסף בחופשיות וליהנות מחופש הביטוי. עקרונות אלו אפשרו ליהודים לפנות לממשלה בעניינים פנימיים וחיצוניים כאחד.
אדם דיקטור זיהה מספר דפוסים פוליטיים שעיצבו את הזירה היהודית-אמריקנית:
אוריינטציה לאומית מול התנהלות מתאימה (Accommodation): היהודים פעלו באחת משתי זירות, האחת רואה את ייעודם הפוליטי כבעל אופי לאומי-שבטי ייחודי; השנייה מדגישה השתלבות והתמקדות אוניברסלית יותר, לרבות הדגש על “תיקון עולם”. המתח הדינמי בין לאומיות יהודית לבין אוניברסליזם יהודי אפיין את המצב הפוליטי היהודי.
יהדות כאמריקניזם: היהודים נתפסו כשותפים מלאים לסיפור האמריקני, שבו “ערכים יהודיים-נוצריים” עיצבו את המרקם החברתי. תחושת ההשתייכות לסיפור האמריקני הייתה יסודית לחוויה היהודית במדינה.
“היה יהודי ברחוב ואמריקני בבית”: בהקשר האמריקני ניתן לדחות את תפיסת “כור ההיתוך” ולהצהיר על זהות יהודית ציבורית ופוליטית גלויה.
ארבע תקופות בפעילות היהודית-אמריקנית
- פונים (1654–1870): יהודים שביקשו מהממשל לפעול למענם.
- אישים (1870–1930): יחידים שטיפחו קשרים אישיים לקידום אינטרסים יהודיים.
- משתתפים (1930–1960): ארגונים יהודיים שפעלו יחד עם אחרים להשגת מטרות מוגדרות.
- שותפים (1960–2026): יהודים ומוסדות יהודיים כשחקנים בעלי השפעה בתוך המערכת הפוליטית.
יהודים מילאו תפקיד מרכזי במגוון רחב של נושאים אמריקניים, זכויות אזרח, צדק כלכלי וחברתי, חינוך והגירה. במקביל פעלו להגן על קהילות יהודיות בתפוצות ולהשמיע קול למען מיעוטים ברחבי העולם.
עם עליית הציונות התחזקה התחושה בדבר הקשר המהותי בין ארצות הברית לרעיון הבית הלאומי היהודי, הן מתוך הקהילה היהודית והן מחוצה לה.
הסנגור למען ישראל היה מרכיב מרכזי בעיצוב הזהות היהודית-אמריקנית. שורשיו קדמו להקמת המדינה, אך עשרים וחמש שנותיה הראשונות עיצבו את מודל הסנגור שבו השתמשו יהודי אמריקה וארגוניהם לאורך התפתחותה של ישראל.
בשנת 2016 כתבתי על מאפייני יסוד אלה וטענתי כי היהודים אימצו בהצלחה את כלי הפעולה הפוליטיים לקידום היחסים בין ארצות הברית לישראל. לאורך השנים התפתח מערך סנגור פרו-ישראלי שביסס עקרונות ושיטות פעולה לקידום הקשר המיוחד בין וושינגטון לירושלים.
לאחרונה בחנתי את דפוסי הארגון של איפא״ק (AIPAC). אף שמלחמת עזה יצרה מחלוקות מסוימות, מחקר של הוועד היהודי-אמריקני מצא כי 85% מיהודי ארצות הברית סבורים כי חשוב לארצות הברית לתמוך בישראל, ו-57% דיווחו כי לאחר 7 באוקטובר התחזק קשרם לישראל.
עקרונות הסנגור
במהלך שמונה העשורים האחרונים פיתחה הקהילה הפרו-ישראלית מערכת עקרונות פעולה. אחת האסטרטגיות הייתה טיפוח קשרים עם אליטות לא-יהודיות. כיום מדובר במנהיגים מחמישה תחומי השפעה: עסקים ועבודה, תרבות אזרחית, חינוך, דת וממשל. “מעצבי השפעה” אלו מילאו תפקיד קריטי בהגנה על יהודים ובקידום עניינה של ישראל.
עם הזמן התגבשו עקרונות פוליטיים מרכזיים:
כלל ההשפעה השולית: כל עוד אין איום ישיר על אמינותן או על האינטרסים הפוליטיים שלהן, קהילות מיעוט יכולות לקדם את סדר יומן. מאז הקמת מדינת ישראל התרחבה החפיפה בין עמדות הקהילה היהודית המאורגנת ובעלות בריתה לבין מדיניות החוץ האמריקנית.
כאשר אינטרסים יהודיים או מדיניות ישראלית אינם מתיישבים עם ערכי היסוד והעדיפויות של ארצות הברית, גובר פוטנציאל המתח והמחלוקת, ולעיתים אף נוצרות מתיחויות בין וושינגטון לירושלים.
הפוליטיקה הקהילתית היהודית משמשת כברומטר לאקלים הפוליטי הכללי. ההתנהגות והרטוריקה היהודית משקפות את התרבות הפוליטית הרחבה. מעורבותם של יהודים בדמוקרטיה האמריקנית היא מתמשכת ועמוקה, הן בנושאים יהודיים ייחודיים והן בעניינים כלליים. השקעה פוליטית זו חורגת בהרבה ממשקלם היחסי באוכלוסייה, כפי שניכר בשיעורי ההצבעה, בתרומות ובמעורבות במפלגות ובקמפיינים.
פוליטיקה של קבוצות אינטרס מחייבת גישה לאליטות ולמוקדי קבלת החלטות. עבור קהילה קטנה יחסית, חיוני למקסם משאבים, לשמר סדר יום ממוקד ולהציג הישגים מוכחים. מיעוטים בונים אמינות פוליטית באמצעות התמקדות בתוצאות המשרתות את ענייניהם ונחשבות תורמות לארצות הברית. הצלחת האג’נדה הישראלית בוושינגטון קשורה ישירות לעקרון זה.
למרות שמדובר ברעיון סמלי, “החוזה היהודי עם אמריקה” מסמל את הקשר העמוק והמתמשך בין יהודים לבין החוויה האמריקנית. בכל היבטי החיים, כיהודים וכאמריקנים, מתקיימת זיקה בין מדינה לאמונה. הגמישות שבזהות היהודית-אמריקנית סייעה לעצב את הקשר הייחודי הזה, ואופייה של הפטריוטיות והנאמנות היהודית קיבל בשל כך עומק יוצא דופן.
