איראן נכנסת לדצמבר 2025 עם פער חריף בין הדימוי שהיא מנסה לייצר החוצה לבין המציאות המורכבת שמבעבעת מבפנים. בעוד טהראן מתהדרת בגל דיפלומטי מרשים מטורקיה, סעודיה ושותפותיה במזרח, ובנוקשות מחודשת בזירת הגרעין מול המערב, סדקי העומק בשלטון רק הולכים ומתרחבים" מאבקי כוח בין הנשיא פזשכיאן למג'לס, משבר דלק ואינפלציה דוהרת, התפוררות היציבות החברתית ומאבק על זכויות נשים ופרטיות. החוץ נראה אסרטיבי; הפנים – שברירי. דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח בעיתונות האיראנית בראשית דצמבר 2025.
הגרעין, הסנאפבק והיציאה האפשרית מ-NPT
בזירת הגרעין, העיתונות מדגישה קו עקרוני שאינו משתנה: למשא ומתן יש משמעות רק כאשר הוא מתנהל מתוך הכרה הדדית בזכויות ובחששות, ולא תחת סנקציות ואיומים. שר החוץ עבאס עראקצ'י מזכיר שעמדת הרפובליקה האסלאמית "תמיד הייתה ברורה": איראן אינה מוכנה לוותר על עצם ההעשרה, גם אם היא מצהירה שהיא מוכנה ל"אפס פצצות".
הנרטיב חוזר לאחור אל משאים ומתנים קודמים, שבהם, לדבריו, איראן הייתה "קרובה מאוד להסכם", אך "כוחות שרצו במלחמה" בוושינגטון טרפדו אותו. עראקצ'י אף טוען כי "הטיל הראשון של ישראל פגע באמצע שולחן המשא ומתן" – ביטוי שמטרתו להציג את ישראל לא רק כאויב צבאי אלא גם כמי שמחסלת את המסלול הדיפלומטי.
צרפת מנסה להוביל קו אירופי לחדש את השיחות, אך דובר משרד החוץ אסמאעיל בקאא'י מצנן את ההתלהבות: "לאיזה שולחן נחזור?" הוא שואל, ומוסיף שהאירופים מסרבים לשחק תפקיד עצמאי וממשיכים להפנות את איראן לכתובת האמריקאית. כך נבנה נרטיב של אירופה כ"שלוחה" חסרת עמוד שדרה של וושינגטון.
מכתב משותף של איראן, רוסיה וסין לאו"ם מדגיש כי הפעלת מנגנון הסנאפבק הייתה "בלתי חוקית", ומציין שהחלטה 2231 של מועצת הביטחון פגה ב־18 באוקטובר 2025, תאריך שמסומן בעיתונות כיום שבו, מבחינתן, "תיק הגרעין האיראני צריך לרדת מסדר היום הבינלאומי". במקביל, טהראן משעה חלק משיתוף הפעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, בטענה שסבא"א אינה יכולה לטעון להפרות כל עוד מתקנים תחת פיקוחה עצמאי מותקפים צבאית.
התוצאה היא קיפאון: משטר שמציג עצמו כמי שעמד במבחן "מלחמת 12 הימים" אך מסרב לחזור למו"מ תחת הכללים הישנים, ומולו מערב שממשיך את דפוס הסנקציות והלחצים. המרחב הדיפלומטי מצטמצם, והאיום ביציאה מ־NPT הופך לחלק גלוי יותר מארגז הכלים האיראני.
חזית החוץ: טורקיה, סעודיה, ארה"ב וישראל
על רקע הקיפאון הגרעיני, השיח מתמקד בגל ביקורים דיפלומטיים בטהראן: משלחות בכירות מטורקיה, סעודיה ודרום קוריאה. העיתונות מתארת זאת כניסיון לבנות "סינרגיה טקטית" אזורית, מענה משותף לסנקציות ולתוקפנות הישראלית.
בביקורו של שר החוץ הטורקי האקאן פידאן, הנשיא פזשכיאן מדגיש את תפיסת הגבולות כמרחב אזרחי ולא צבאי: "בגבולות שבהם עוברים מסחר, מדע ותרבות, לעולם לא יעברו טרור ונשק". המסר הרשמי, חיזוק קשרי סחר, תיאום מדיני ושיתוף פעולה ביטחוני. עם זאת, בעמודי הפרשנות בולטת הסתייגות: כותבים ותיקים מזכירים כי מדיניותה האזורית של אנקרה "משתנה" תדיר, בין סוריה לקווקז, ומזהירים מפני הסתמכות יתר על שותף שמצטייר כטקטי יותר מאשר אסטרטגי.
הביקור המקביל של סגן שר החוץ הסעודי סעוד בן מוחמד א־סאטי נתפס כהמשך להפשרה ההיסטורית בין טהראן לריאד בשנתיים האחרונות. בקאא'י מדגיש כי "שתי המדינות נחושות להמשיך במגמת הצמיחה", וכי חיזוק היחסים הבילטרליים הוא מפתח ליציבות באזור מערב אסיה. רשמית, בכירים בטהראן מכחישים שסעודיה משמשת כמתווכת מול וושינגטון, אך העיתונות שוקדת על השאלה האם מוחמד בן סלמאן יכול לשמש "גשר" – לצד המשך התניית נורמליזציה עם ישראל בהקמת מדינה פלסטינית.
במקביל, מבט איראני החוצה רואה בארצות הברית לא רק יריבה במזרח התיכון אלא גם גורם מערער בזירות אחרות. צעדים אמריקאיים בקריביים, כולל איום לסגור את המרחב האווירי של ונצואלה, מוגדרים כסימן לחידוש "דוקטרינת מונרו". דובר משרד החוץ מכנה את הפעולות "האיום הגדול ביותר על הביטחון הבינלאומי" ו"הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי", וקורא למדינות העולם "להתייצב מול הפעולות החד־צדדיות והתוקפניות של אמריקה".
העיניים נשואות גם לישראל. הדיווחים על הסערה סביב בקשת החנינה של בנימין נתניהו, והשלכותיה על המערכת המשפטית, מתורגמים בטהראן ל"משבר מבני" במדינה היריבה. מאמרי דעה מציירים את ישראל כמדינה השרויה ב"מבוי סתום מבני", שמנסה לשדר כוח החוצה אך נחלשת מבפנים – נרטיב שמשרת היטב את תעמולת "ההרתעה ההפוכה" האיראנית.
החזית הפוליטית: פזשכיאן מול המג’לס והמשמרות
בזירה הפנימית, המאבק בין מוסדות השלטון הופך גלוי יותר. הנשיא מוסעוד פזשכיאן, שנבחר כמועמד של "רפורמה רכה", חוזר על מסרים של דיאלוג, השתתפות ואי־כפייה: "אי אפשר לשנות חברה באמצעות איום או כפייה", הוא מזכיר, וקורא לבסס את השינוי בראש ובראשונה על "יושר" במעגל המשפחתי והחברתי.
מנגד ניצב המג’לס ה־12, הנשלט בידי סיעות קשות־קו. הן מקדמות יוזמות להדחת חמישה משרי ממשלה, בטענה שהקבינט אינו מסוגל לתת מענה למשברי הכלכלה והחברה. פרשנים פוליטיים מדגישים כי לא מדובר רק ב"בדיקת כשירות" של שרים, אלא בניסיון מערכתי לערער את מעמדו של הנשיא ולהציגו כחסר יכולת מול המפלגות השמרניות בבית הנבחרים.
עזתאללה צרע'אמי, לשעבר ראש רשות השידור וכיום חבר במוסדות בכירים, מתאר מצב שבו המנהיג העליון קורא לתמיכה בממשלה, אך חברי פרלמנט ממשיכים ב"משחקים פוליטיים". יו"ר המג’לס, מוחמד באקר קאליבאף, מנסה לתווך: הוא מצד אחד מדבר על הצורך ב"ממשל מבוסס משפחה" ו"צדק מגדרי" במקום "שוויון מגדרי", ומצד שני מודה שמנגנוני הסינון הדיגיטלי הקיימים "שגויים" ומבטיח שהסוגיה, כולל הסרת הסינון על טלגרם, נמצאת בטיפול.
על הרקע הזה, משמרות המהפכה ממשיכים לשדר מסר של כוח צבאי. "תרגיל סהנד 2025" במזרח אזרבייג'אן, תרגיל משותף נגד טרור בהובלת חיל היבשה של המשמרות לצד רוסיה וסין, מוצג כהוכחה לכך שתקיפה נגד איראן תפגוש "חזית משותפת" רחבה. התרגיל משמש גם ככר להדגשת תפקידו של המשטר בטהראן כ"עמוד התווך במאבק בטרור" במסגרת ארגון שנגחאי, מסר המיועד יותר לקהלים במזרח מאשר במערב.
הכלכלה: רפורמת הדלק, אינפלציה ומשבר אנרגיה
שום מסר על "עוצמה אזורית" אינו יכול להסתיר את עומק המשבר הכלכלי. השיח הכלכלי בעיתונות מתרכז ברפורמת הדלק השנויה במחלוקת, על רקע אינפלציה דוהרת ושחיקת המטבע.
הממשלה מקדמת מדרגת מחיר שלישית לבנזין, 5,000 תומאן לליטר, לחורגים מהמכסה, לרכבים חדשים ולכרטיסי תדלוק בתחנות. דוברת הממשלה, פאטמה מהאג'ראני, מציגה את המהלך כצורך מבני: הצריכה עומדת על כ-133 מיליון ליטר ביום, בעוד הייצור המקומי הוא רק כ־110 מיליון. לדבריה, הפער הזה מאלץ את המדינה לייבא דלק בעלות של כ־6 מיליארד דולר בשנה. המהלך, היא טוענת, יאפשר גם מימון מנגנוני תמיכה כמו כרטיסי מזון ("כאלאברג"), וההשפעה האינפלציונית שלו "זניחה – כשני עשיריות האחוז".
בעמודי הכלכלה נשמעת מוזיקה אחרת. כלכלנים ופרשני אופוזיציה מזהירים מפני "צונאמי אינפלציוני". מחמוד ג'אמסאז מסביר שהגורם המניע אינפלציה אינו המחיר הנמוך ביותר אלא הגבוה ביותר, ורפורמת הדלק תרים את עוגן המחירים כלפי מעלה. אחרים מתארים את המהלך כ"משכך כאבים זמני" שמסתיר גירעונות תקציביים מבניים, ולא כפתרון לשורשי המשבר.
במקביל, ערך הריאל ממשיך להישחק. הדיווחים מדברים על דולר בשער של יותר מ־118 אלף תומאן בשוק החופשי, בעוד הבנק המרכזי מדווח על אינפלציה שנתית של כ־41 אחוז בחודש אבאן. מחירי המזון, לעומת זאת, עלו ביותר מ־66 אחוז, מה שמעמיק את השבר בקרב שכבות הביניים והחלשות. הקונצנזוס המקצועי בעיתונים הכלכליים ברור: יש צורך בשער חליפין אחיד, עצירת הדפסת הכסף ושיקום המשמעת הפיסקלית, אך המערכת הפוליטית מתקשה לקדם צעדים כואבים.
משבר האנרגיה הכרוני, הופך לחלק קבוע בשיח. גירעונות גז וחשמל מאיימים על תעשיות מפתח, מפלדה ועד פטרוכימיה. פזשכיאן משגר "אזהרה רצינית" ליצרני הרכב ודורש מעבר מואץ לדגמים חסכוניים, בעוד שר האנרגיה עבאס עלי אבאדי מנסה לצייר תמונת עתיד אופטימית וטוען שאיראן הפכה ל"בית מלאכה גדול לפיתוח אנרגיות מתחדשות". על הקרקע, הציבור רואה יותר הפסקות חשמל מאשר טורבינות רוח.
חברה, נשים ומרחב זכויות
הסדקים הכלכליים והפוליטיים משתקפים גם בזירה החברתית, ובעיקר בשאלות מגדר, פרטיות וזיהום סביבתי.
במרכז הוויכוח המגדרי עומד חוק חדש המקטין את תקרת המהעירייה (מוהר) שממנה ניתן לכלוא בעל שאינו משלם מ־110 מטבעות זהב ל־14 בלבד. התומכים מציגים זאת כמהלך רחום כלפי גברים שנכלאו בשל חובות שאינם מסוגלים לשלם. המתנגדים, לעומת זאת, ובראשם חברת המג’לס פאטמה פלאחי, רואים בכך צמצום של אחד מכלי ההגנה הבודדים שנותרו לנשים במערכת משפטית וכלכלית לא שוויונית. "האם לא היה הגיוני יותר לטפל באלו שהרסו את כלכלת העם הזה?" היא שואלת, ומכוונת את האשמה כלפי מושכי החוטים הגדולים של המערכת הכלכלית.
ח'אמנאי עצמו מתערב בשיח ומשרטט מחדש את "אידיאל האישה": "האישה איננה פועלת בבית, אלא מנהלת הבית", הוא אומר, ומבקר את "התרבות המנוונת המערבית־קפיטליסטית" המתייחסת לנשים כאובייקט. המסר הוא כפול, הכרה בחשיבות תפקידן של נשים, אך בתוך מסגרת היררכית ברורה הנשענת על מודל משפחתי פטריארכלי.
במקביל מתנהל ויכוח סוער על זכויות דיגיטליות ופרטיות. מעצרים של שחקנים במסיבה פרטית והפעלת "משמרות צניעות" באמצעות הודעות SMS מעוררים מחאה מצד איגוד שחקני הקולנוע, שמגדיר זאת "הפרה בוטה של עקרונות האסלאם והחוק". צרע'אמי, החבר במועצה העליונה למרחב הווירטואלי, מודה כי סינון פלטפורמות זרות פוגע בפרנסתם של משתמשים רבים, ומודה בעקיפין כי המדיניות הנוכחית אינה נותנת מענה אמיתי לאתגרי העידן הדיגיטלי.
לזירה זו מצטרפת גם סוגיית זיהום האוויר, שהגיע לרמות "מצב חירום" בטהראן ובערים נוספות. הדיווחים על עלייה של כ־20 אחוז בתמותה מייחסים את המציאות הזו לאי־אכיפת "חוק האוויר הנקי" ולהיעדר רצון פוליטי להכריע נגד אינטרסים תעשייתיים. אספקת מזוט דל־גופרית לתחנות כוח מוצגת כצעד זמני, לא כאסטרטגיה ארוכת טווח.
תזוזות טקטוניות מעל אדמה רכה
השיח בעיתונות האיראנית בראשית דצמבר 2025 מצייר מציאות של תנועה טקטונית בזירה האזורית, התקרבות לטורקיה ולסעודיה, שיתוף פעולה עם רוסיה וסין, נסיונות לעקוף את מסלול וושינגטון, על גבי אדמה פנימית רכה ושבירה. מבחוץ, איראן מבקשת לשדר עמידה איתנה מול הסנאפבק, ולמדוד את עצמה ביחס להיחלשות לכאורה של ישראל וארצות הברית. מבפנים, אותה מדינה מתמודדת עם אינפלציה מעמיקה, מחירי דלק שנויים במחלוקת, מאבק על זכויות נשים ותסכול גובר מהתערבות הרשויות במרחב הפרטי והדיגיטלי.
בתוך המתח הזה ניצב הנשיא פזשכיאן, בין קריאתו ל"דמוקרטיה ללא כפייה" לבין פרלמנט המאיים בהדחות, ובין משמרות מהפכה המשדרים כוח צבאי לבין חברה אזרחית שכוחה נשחק. אם הגל הדיפלומטי האזורי יספק למשטר חמצן כלכלי ומדיני, ייתכן שיוכל לדחות את חשבון הנפש הפנימי. אם לא, תהליכי השחיקה הכלכלית והחברתית המאיצים עלולים להפוך את הסדקים המבניים בתוך הרפובליקה האסלאמית לשבר של ממש.
