האם הפלסטינים עם עתיק – או יצירה מודרנית? | לפני 1948, התאריך שבו הוקמה המדינה היהודית, האנשים היחידים כמעט שהתייחסו לעצמם כפלסטינים היו היהודים שחיו בה. האחרים באזור, בעיקר ערבים מוסלמים, הגדירו את עצמם מוסלמים. אין ספק שבקרב מעמד זעיר של אינטלקטואלים היה מושג של השתייכות ליחידה טריטוריאלית גדולה יותר שנקראה במונחים שונים כמו סוריה רבתי, דרום סוריה או א-שאם בערבית.
הזהות הפלסטינית המודרנית הומצאה במידה רבה בשנת 1964, כאשר הוקם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). השאלה האם לתושבי עזה והגדה המערבית יש קשרים היסטוריים לפלסטין שלפני 1948 תחת המנדט הבריטי היא נושא לוויכוח מתמשך, המעוצב על ידי דפוסי הגירה היסטוריים, נתיבי סחר ותמורות גיאופוליטיות.
נישואין ומסחר: מארג של קשרים אזוריים
לאורך ההיסטוריה, קשרי משפחה ושבטים במזרח התיכון הוגדרו לעתים קרובות על ידי רשתות כלכליות ומסחריות ולא על ידי גבולות גיאוגרפיים. בחלקים רבים של העולם המוסלמי, דפוסי הנישואין עברו בנתיבי מסחר, וחיזקו קשרים מסחריים וחברתיים ארוכי שנים. מושג הגבולות, כפי שאנו מבינים אותו במערב, לא היה רלוונטי. תופעה זו ניכרה בארץ ישראל שלפני 1948, שבה מנהגי נישואין מסורתיים קישרו קהילות מעבר למה שהם כיום גבולות לאומיים.
משפחות משכם שבצפון הגדה המערבית, למשל, נישאו בעבר בנישואי תערובת עם משפחות מאל-בלקה, אזור שממזרח לנהר הירדן. כתוצאה מכך הופיעו שמות משפחה בולטים, כמו טוקאן ומסרי, משני צידי הנהר.
כמו כן, משפחות ג'נין יצרו קשרים עם קהילות באירביד, עיר בצפון ירדן, וכן עם משפחות מוסלמיות בנצרת. בכירים ירדנים נוהגים כיום להתחקות אחר שורשי השושלת שלהם למשפחות מחברון ומצפת, מה שממחיש עוד יותר את הקשרים המשפחתיים העמוקים המשתרעים על נהר הירדן. קשרים שזורים אלה מצביעים על כך שהזהות באזור הייתה נזילה מבחינה היסטורית, ועוצבה על ידי יחסים חברתיים וכלכליים ולא על ידי גבולות פוליטיים מודרניים. והם עדיין.
דמוגרפיה של המאה ה-19: ארץ צחיחה?
עד המאה ה-19, חלק גדול ממה שהוא כיום הגדה המערבית ועזה היה מיושב בדלילות ולא מפותח. מטיילים כמו מארק טוויין ונשיא ארצות הברית לשעבר יוליסס סימפסון גרנט תיארו את האזור כשומם ובלתי מיושב ברובו. תיאורים אלה, שנכתבו ללא הטיה פוליטית, מספקים תובנה על מצב הארץ לפני השינויים הדמוגרפיים שבאו בעקבותיהם.
בתקופה זו ביקשה האימפריה העות'מאנית לאכלס מחדש את האזור ולפתח אותו על ידי הבאת מהגרים מוסלמים מאלבניה, בוסניה והקווקז. מדיניות זו נועדה להחיות את הארץ, אך גם תרמה למוצאם המגוון של האנשים שמאוחר יותר יזוהו כפלסטינים. כיום, כמה פרשנים סעודים צעירים משתמשים בהיסטוריה זו כדי לטעון שהפלסטינים אינם "ערבים אמיתיים", ומדגישים את פוליטיקת הזהויות המורכבת העומדת על הפרק.
הגירה וגיבוש זהות פלסטינית
רשומות היסטוריות ומסורות משפחתיות שבעל פה מצביעות על כך שגלי הגירה משמעותיים תרמו לאוכלוסייה הפלסטינית המודרנית. בשנות ה-40 של המאה ה-19 כבשו כוחות מצריים את האזור, מה שגרם למצרים רבים להתיישב בו. שכיחותו של שם המשפחה מסרי (שמשמעותו "מצרי" בערבית) בקרב הפלסטינים כיום היא עדות להגירה זו. חלק מהמתיישבים המצריים הללו עברו מאוחר יותר לסולט, מזרחית לנהר הירדן.
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חל גל הגירה נוסף, שהונע על ידי בניית מסילת הרכבת העות'מאנית שחיברה את דרום טורקיה לחיג'אז ולמכה. השלוחה החיפאית של מסילת רכבת זו משכה אליה פועלים מירדן ומסוריה, שרבים מהם נותרו באזור. זרם זה של עובדים הוביל לכך שהאזור זכה לכינוי אום אל-אמל ("אם העבודה"), והדגיש את תפקידו כמרכז כלכלי. הם ראו את עצמם כמוסלמים, כערבים, וחשוב מכך, כחלק ממשפחות, שבטים וחמולות. הם לא תפסו את עצמם כפלסטינים או ירדנים; לא כינוי ולא ישות היו קיימים אז.
בתקופת המנדט הבריטי חלו שינויים דמוגרפיים נוספים. עם התגברות ההגירה היהודית לארץ ישראל, זרמו פועלים ערבים מעבר לירדן מערבה, נמשכו להזדמנויות תעסוקה ולשיפור שירותי הבריאות שניתנו על ידי המהגרים היהודים שהוחזרו למולדתם העתיקה. בעוד השלטונות הבריטיים עקבו מקרוב אחר ההגירה היהודית, הם התעלמו במידה רבה מתנועת הערבים לשטח.
זהותה התרבותית המובחנת של עזה
עזה, במיוחד, הייתה היסטורית קרובה יותר למצרים במונחים של שפה ותרבות מאשר עם חלקים אחרים של פלסטין שלפני 1948 תחת המנדט הבריטי. הניב המקומי של הערבית ומסורותיהם משקפים השפעה זו, ומצביעים על זהות תרבותית ייחודית הנבדלת מזו של הגדה המערבית.
פלסטינים רבים כיום מודעים להיסטוריה המשפחתית שלהם ומכירים בגלוי במוצאם המגוון כאשר הם נשאלים. פרספקטיבה היסטורית זו מאתגרת את הרעיון שהזהות הפלסטינית קשורה אך ורק לפלסטין שלפני 1948, ומעלה שאלות לגבי שורשי הלאומיות והתביעות הטריטוריאליות באזור.
הממד הפוליטי: משבר מיוצר?
בהתחשב בדפוסי ההגירה ההיסטוריים ובנזילות הזהות באזור, הזהות הלאומית הפלסטינית היא מבנה חדש יחסית. נקודת מבט זו מזינה את הוויכוח על המדיניות הבינלאומית כלפי השטחים הפלסטיניים. הצעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ליישב מחדש עזתים ואולי גם תושבי הגדה המערבית במדינות ערב השכנות היא הרחבה הגיונית של מציאות היסטורית זו.
לפי תפיסה זו, הפלסטינים – שרבים מהם היגרו במשך מאות שנים – לא צריכים לסבול את שלטונם של פלגים מדכאים כמו חמאס והרשות הפלסטינית.
מבקרי התגובה הערבית הרחבה יותר לסוגיה הפלסטינית טוענים כי מנהיגי האזור משתמשים זה זמן רב בעניין הפלסטיני ככלי פוליטי נגד ישראל, במקום לחפש באופן פעיל פתרונות לפליטים הפלסטינים. למרות הרטוריקה שלהן, מדינות ערביות רבות התנגדו לשילוב מלא של האוכלוסייה הפלסטינית, ושמרו עליה ככלי משחק פוליטי במאבק גיאופוליטי רחב יותר.
דילמה מערבית
העולם המערבי סיפק לאורך ההיסטוריה סיוע נרחב לעם הפלסטיני, בניגוד להיעדר הכמעט מוחלט של סיוע מאחיו הערבים והמוסלמים האחרים.
האשמה המערבית על הקולוניאליזם וחוסר הצדק הנתפס כלפי העולם הלא-מערבי הזינו תמיכה לא פרופורציונלית בעניין הפלסטיני. לעומת זאת, גישתו של טראמפ קוראת למדינות ערב לקחת אחריות רבה יותר על "אחיהן", במקום להסתמך על הגדלות מערבית מתמדת.
מסקנה
הקשרים ההיסטוריים בין תושבי עזה, הגדה המערבית ופלסטין המנדטורית הבריטית הם מורכבים – עוצבו על ידי מאות שנים של הגירה, מסחר ותמורות פוליטיות. הם אינם עם אחד, אלא ערבוביה של עמים שאין להם כל קשר קודם לפלסטין שלפני 1948, שהתיישבו בה במאתיים השנים האחרונות.
ככל שהוויכוחים על יישוב מחדש ופתרונות פוליטיים נמשכים, נותרת השאלה: האם על המעצמות הערביות האזוריות לקחת חלק פעיל יותר בטיפול בסוגיה הפלסטינית, או שמא הסטטוס קוו יימשך?
בהקשר זה, תוכניתו של טראמפ ליישב מחדש את תושבי עזה, ואולי מאוחר יותר גם את המוסלמים בגדה המערבית בחלקים אחרים של העולם המוסלמי, משתלבת באופן מושלם עם דפוסי ההגירה הרגילים באזור.
