הפיגוע המזעזע בבית הכנסת ברוטרדם אינו אירוע מבודד שנחת משמיים בהירים. עבור מי שעקב ה אחר הלך הרוח בערים המרכזיות בהולנד בעשור האחרון, מדובר בתוצאה טראגית, אך כמעט מתבקשת, של שנים של עצימת עיניים מכוונת. במוקד הביקורת עומדת הנהגת הקהילה היהודית הממוסדת, ובראשה הרב בנימין יעקובס ובנו ינקי יעקובס, אשר במשך שנים התוו מדיניות של "שקט תעשייתי" על חשבון התמודדות חזיתית עם האנטישמיות הגואה בקמפוסים וברחובות.
כבר לפני קרוב לעשור, הוצגו בפני הרב יעקובס ובנו נתונים מדאיגים ומקרים ספציפיים של התנכלויות אנטישמיות בקמפוסים ברוטרדם ובמסטריכט. סטודנטים יהודים וישראלים דיווחו על אווירה עוינת, על החרמות שקטות, התנכלות אקדמית ועל תחושת חוסר ביטחון פיזי. למרות זאת, הבחירה של ההנהגה הייתה מובהקת: התעלמות. הגישה שהוכתבה מלמעלה הייתה שאין להבליט את הבעיה כדי "לא לעורר דובים מרבצם", מתוך תקווה ששילוב חברתי ופרופיל נמוך יגנו על הקהילה.
אולם, השקט הזה לא קנה ביטחון; הוא קנה זמן לאנטישמיות להכות שורשים עמוקים יותר. צלבי קרס שרוססו על קירות אוניברסיטת "ארסמוס" ברוטרדם לא היו מעשי קונדס, אלא סימנים מקדימים לשינוי רדיקלי בהלך הרוח האקדמי והחברתי. הציבור נחשף לכך רק לאחרונה דרך התקשורת, אך הקהילה, ובעיקר הישראלים שחיים בה, חוו זאת בבשרם במשך שנים כבתוך סיר לחץ מבעבע.
אחד הגורמים המרכזיים שהחלישו את חוסנה של הקהילה ונתנו רוח גבית לאנטישמיות הוא ההבדלה המלאכותית שיצרה הרבנות הראשית בין ישראלים ליהודים מקומיים. הרב יעקובס והנהגת הקהילה נטו לעיתים קרובות ליצור חיץ בין הקהילה היהודית ה"הולנדית" הוותיקה לבין הקהילה הישראלית הגדולה והדומיננטית.
הפרדה זו שיחקה לידיהם של האנטישמים המודרניים. היא אפשרה להם לטעון שהם "רק נגד מדינת ישראל" (אנטי-ציונות), בזמן שבפועל הם תקפו מוסדות יהודיים. כאשר ההנהגה היהודית עצמה לא השכילה ליצור חזית מאוחדת וניסתה לעיתים "להתנער" מהקשר הפוליטי הישראלי כדי למצוא חן בעיני הממסד ההולנדי, היא השאירה את הישראלים בחזית, ובסופו של דבר, האש הגיעה גם אל בתי הכנסת של הקהילה הוותיקה. הפיגוע ברוטרדם הוא ההוכחה המרה לכך שהשונא אינו מבחין בין דרכון לבין כיפה; עבורו, כולם מטרה אחת.
הלך הרוח האקדמי שהוזכר לעיל בא לידי ביטוי מזוקק בפרשת הסוציולוגית הישראלית -צרפתית אווה אילוז באוניברסיטת ארסמוס (EUR) ברוטרדם. המקרה של אילוז מדגים כיצד הממסד האקדמי הפך לכלי שרת בידי אידיאולוגיות של הדרה:
"פתאום היא הפכה לחדשות מרכזיות: הסוציולוגית הצרפתייה-ישראלית אווה אילוז. היא הייתה אמורה לשאת הרצאה ב-EUR, אך ההזמנה בוטלה מכיוון שהמארגנים, הסוציולוגים של 'Lab Love', לא הרגישו 'בנוח' עם זה. אילוז קשורה לאוניברסיטה העברית בירושלים, אחד המוסדות הישראליים ש-EUR הכניסה לרשימה שחורה. הייתה 'הססנות' לגבי ביקורה ולאחר 'דיון פנימי אינטנסיבי' הוחלט לבטל את ההרצאה".
המקרה הזה חושף את העומק של הריקבון. כאשר אוניברסיטה מכובדת מנהלת רשימות שחורות של מוסדות ישראליים, היא יוצרת דמוניזציה שמתרגמת ישירות לאלימות ברחוב. העובדה שהנהלת האוניברסיטה התנצלה רק לאחר לחץ תקשורתי, תוך שהיא מנסה לטעון שמדובר בעניין בין פרטים, מוכיחה שאין עמדה מוסרית ברורה נגד האפליה.
האם ייתכן שהבעיה נגרמה על ידי הוועד המנהל עצמו? רשימה שחורה של אוניברסיטאות ישראליות גובשה, והמסר שהיא נושאת ברור לחלוטין: עלינו להיזהר במיוחד במגעים עם המוסדות הללו, האם לא היה הגיוני יותר, אתי יותר, לזרוק את הרשימה הזו לפח ולגשת שוב לכל אקדמאי בראש פתוח, ולשפוט אותם על פי דבריהם ומעשיהם?
הפיגוע בבית הכנסת ברוטרדם אינו מקרי. הוא נולד מתוך קרקע פורייה של רשימות שחורות באקדמיה, צלבי קרס שנמחקו מהקירות אך לא מהתודעה, והנהגה דתית וקהילתית שבחרה בטקטיקה של שתיקה והפרדה בין דם לדם.
ההפרדה בין ישראלים ליהודים בראשות הרב הראשי היא אחד הגורמים הישירים לאנטישמיות הגואה. היא שידרה חולשה, היא פירקה את האחדות הנדרשת מול איום משותף, והיא אפשרה למוסדות כמו אוניברסיטת ארסמוס לנרמל את החרם על אינטלקטואלים ישראלים כמו אווה אילוז. כל עוד הנהגת הקהילה תמשיך לעצום עיניים ולנסות להפריד בין ה"יהדות" לבין ה"ישראליות", הכתובת הבאה כבר רשומה על הקיר , והפעם היא לא תהיה בגרפיטי, אלא בדם.
לאחר אירועי השביעי באוקטובר, נראה היה כי ינקי יעקובס מצא את שעת הכושר שלו. במקום להכות על חטא על התעלמותו מהתראות העבר, הוא החל להשתמש במצב כמקפצה לקריירה שלו. הדיווחים על פגישתו עם המלך וילם-אלכסנדר בארמון המלוכה, שם סיפר סיפור על סבו ובמחוות סימבוליות בזמן שהשטח בוער.
בעוד יעקובס הבן נהנה מצילומים רשמיים בארמון וממעמד של "דובר הקהילה" בוועדות הפרלמנט, הבעיות המבניות נותרו ללא מענה. הפגישה עם המלך, שבה הוזכרה היסטוריית המשפחה, אולי הצטלמה היטב, אך היא לא מנעה את הפיגוע ברוטרדם. להיפך, ההתמקדות בנראות וביחסי ציבור מול הממסד ההולנדי באה על חשבון טיפול שורשי באנטישמיות האקדמית והחברתית שעלתה בפניו כבר לפני עשור. עבור יעקובס, השביעי באוקטובר לא היה רגע של חשבון נפש, אלא הזדמנות לשדרוג מעמדו הבינלאומי והמקומי.
הפיגוע בבית הכנסת ברוטרדם נולד מתוך קרקע פורייה של רשימות שחורות באקדמיה, צלבי קרס שנמחקו מהקירות אך לא מהתודעה, והנהגה דתית שבחרה בטקטיקה של שתיקה והפרדה בין דם לדם. הניגוד בין הגינונים הטקסיים בבית המלוכה לבין המציאות המדממת ברוטרדם זועק לשמיים.
כל עוד הנהגת הקהילה תמשיך לעצום עיניים, להפריד בין "יהודים" ל"ישראלים" ולהשתמש בטרגדיות כמקפצה אישית, הכתובת הבאה כבר רשומה על הקיר. הפעם היא לא תהיה בגרפיטי, אלא בדם, והאחריות תונח לפתחם של אלו שראו את הלהבות מתקרבות ובחרו לשתוק בשביל קריירה.
הכותבת הינה ראש ה-Alumni Club של בוגרי אוניברסיטאות הולנדיות בארץ, נציגת מועדון הבוגרים של אוניבריסטת ארסמוס רוטרדם בישראל.
