דרכי ההתמודדות של מדינת ישראל עם הטרור מגוונות. במישור המבצעי ההצלחות לרוב מרשימות, הן באיסוף מודיעין המאפשר סיכול פיגועים באיבם, והן בביצוע סיכולים ממוקדים. לעומת זאת, במישור המדיניות התמונה שונה לחלוטין. חוקים אינם מיושמים, ורשויות המדינה כבולות, ללא הצדקה, לדפוסי פעולה הרסניים, שלא רק שאינם משרתים את מטרות ההרתעה, אלא אף פוגעים ביסודותיה.
להלן דוגמה אחת, מני רבות, וכן מספר הצעות לשינויים חיוניים.
חטיפת ישראלים כדרך להשגת שחרור מחבלים
הפלסטינים מציינים למעלה מחמישים מקרים שבהם מדינת ישראל שחררה מחבלים, ובהם מחבלים רוצחים "עם דם על הידיים". בעוד שחלק מהשחרורים בוצעו במסגרת האשליה של קידום "תהליך השלום" מול יאסר ערפאת, מחמוד עבאס ושאר מחבלי אש"ף, אלפים רבים שוחררו בתמורה לשחרור חיילים ואזרחים ישראלים שנחטפו בידי ארגוני הטרור.
מרגע שארגוני הטרור הבינו את יעילות השיטה, כבר בראשית שנות ה-70, הם פעלו ללא לאות לחטיפת ישראלים נוספים במטרה לסחור בהם כבחפצים ולהכניע את מדינת ישראל באמצעות סחיטה.
במשך עשורים לא נעשה דבר לשינוי מאזן האימה. להפך: ככל שנחטפו יותר ישראלים, כך שילמה המדינה מחיר הולך וגדל עבור כל חטוף.
בעבר, מחבלים שוחררו לרוב ללא תנאים ממשיים, או בכפוף לתנאים קצרי טווח. כך למשל, מחבל ששוחרר במסגרת הסכמי אוסלו ממאסר עולם שנגזר עליו בגין רצח, חויב להישאר בתחומי שכם למשך חמש שנים. הוא הפר את התנאי במהירות, הוחזר לכלא, ואז שוחרר שוב, בטענה שהחזרתו למאסר עולם בגין הפרה “טכנית” אינה מידתית. לאחר שחלפה תקופת התנאי, חזר המחבל לטרור, ובמעצרו הבא נשפט רק על העבירות החדשות, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מעברו הרצחני, ונגזרו עליו שנות מאסר ספורות בלבד.
הביזיון הזה הוביל, בשנים 2007–2009, לעבודת מטה מקיפה ולתיקון חקיקה: מחבל שמשתחרר בעסקה משתחרר על תנאי, ולתקופה השווה ליתרת עונשו. מחבל שנידון למאסר עולם – התנאי חל לכל חייו. נקבע כי די בראיות מנהליות להוכחת הפרת התנאי, ללא צורך בהרשעה חדשה. ההסדר יושם לראשונה בעסקת שליט בשנת 2011.
אלא שגם הסדר זה נזנח. במקום לאכוף אותו בנחישות, גורמי הביטחון בחרו להבליג. רק במקרים חריגים בוטל שחרור. המסר למחבלים היה חד וברור: גם לאחר שינוי החוק – אין אכיפה ואין מחיר לחזרה לטרור.
המצב השתנה זמנית רק לאחר חטיפת ורצח שלושת הנערים בגוש עציון בקיץ 2014. אז נעצרו למעלה ממחצית ממשוחררי עסקת שליט (מעל 60 מחבלים) והוחזרו לריצוי יתרת עונשם. לפתע התברר כי ראיות היו, אך לא הייתה מדיניות.
כבר אז נשאלה השאלה: אם היו ראיות ברורות, מדוע לא נאכף החוק בזמן אמת? הרי זו בדיוק תכליתו: הרתעה. ייתכן שאכיפה מיידית הייתה מונעת חזרה לטרור ומצילה חיי אדם. אך השאלות נותרו ללא מענה.
החזרת המחבלים לכלא זעזעה את חמאס. לפתע היה מחיר לטרור. בתגובה, הארגון דרש תחילה את שחרורם מחדש, עוד בטרם יידון שחרור החטופים שבידיו. במקום לעמוד על עקרונות, שוב נסוגו הרשויות. בהמשך נחשף גודל המחדל, כאשר ראש השב"כ הודיע בקבינט בינואר 2025 כי 82% ממשוחררי עסקת שליט חזרו לטרור.
מכאן ואילך חמאס שם דגש מיוחד על חטיפות, באוקטובר 2023 ובמהלך העסקאות שלאחר מכן, והאסטרטגיה השתלמה לו בענק. ישראל שחררה אלפי מחבלים, רבים מהם רוצחים, לעיתים ללא כל תנאי, ואף תוך ויתור מפורש על האפשרות להחזירם לכלא אם יחזרו לטרור.
הצעה לשינוי
מן הקיבעון המחשבתי הזה (אותו קיבעון שהוליד את "הקונספציה"), חובה לצאת.
פסיקת בג"ץ בפרשת קוגן (1997) קבעה במפורש כי הסכמים שנכרתו תחת איום על חיי אדם ניתנים לביטול עם סיום מצב החירום. יישום עיקרון זה ייצור הרתעה דרמטית: חטיפה לא תביא הישג, אלא החמרה.
לצד זאת, נדרש שינוי כיוון כולל: חוקים קיימים אינם נאכפים. חוק שלילת אזרחות ממחבלים ישראלים המקבלים תשלום מהרשות הפלסטינית לא יושם אפילו פעם אחת. חוקים לגירוש בני משפחות תומכי טרור – נחסמים. עונשי מאסר חמורים הקבועים בחוק, מוחלפים בפועל בענישה מקלה.
התוצאה ברורה: מדיניות רופסת במקרה הטוב, ומעודדת טרור במקרה הרע.
טבח השבעה באוקטובר חייב להיות קו פרשת מים. אם מדינת ישראל חפצה חיים, עליה לאמץ מדיניות חסרת פשרות. שינוי כה עמוק, עד שמחבלים פוטנציאליים יבינו כי "בעל הבית השתגע".
לעת עתה, דבר לא השתנה. החוקים אינם מיושמים, מחבלים חוגגים את חירותם, והטרור משתולל: 4,394 פיגועים מאז תחילת 2025, ואין קול ואין עונה.
