בעקבות מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה הקשה של ישראל בארגון הטרור הרצחני חמאס ברצועת עזה, השיח על עמדות הפלסטינים באזור הפך לאחד הנושאים המעוותים ביותר בתקשורת המערבית. בשעה שפרשנים, אקטיביסטים וארגונים בינלאומיים מדברים בשם תושבי הרצועה – הקולות מהשטח כמעט ואינם נשמעים.
בפרק חדש של East to West, המגיש בליג סלדין מארח את אחמד פואד אל חטיב, יליד עזה, פעיל חברתי ועמית מחקר בכיר ב–Atlantic Council, שמפרק באופן נדיר את המיתוסים סביב דעת הקהל בעזה ומציג תמונה אותנטית, אמיצה ולעיתים כואבת של מחשבותיהם ותחושותיהם של הפלסטינים היום.
"עזה היא לא מה שאתם חושבים"
אל חטיב נולד בעזה וגדל בסמטאות שלה עד שמשפחתו עברה לארה"ב. טבח שבעה באוקטובר זעזע אותו עד כדי כך, שהפך לפעיל הסברה פרו-ישראלי, שלא חושש להתעמת עם המתפרעים בקמפוסים. את הפרק המיוחד של ההסכת של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, הוא פותח בקביעה שמאתגרת מיתוסים רווחים במערב: "רוב תושבי עזה נגד חמאס, אבל הם מפחדים להגיד את זה. מי שמסתמך על סקרים מהרצועה בזמן מלחמה, פשוט לא מבין איך חיים תחת משטר כזה".
לדבריו, חמאס מפעיל מנגנוני פיקוח וביטחון שמנטרים סוקרים, מפחידים נשאלים ומייצרים נתונים שנועדו לחזק את הנרטיב כי הציבור כביכול תומך בארגון: "זה כמו לעשות סקר בצפון קוריאה על אהדה לקים ג׳ונג-און", הוא מסביר.
הפער בין הדיאספורה למציאות בעזה
אל חטיב מבקר בחריפות את השיח של האקדמיה המערבית, האקטיביזם הפרוגרסיבי וגורמים ערביים אזוריים שמשפיעים על הנרטיב הפלסטיני מבחוץ: "הרבה מהדברים שנאמרים בשם הפלסטינים בכלל לא מגיעים מפלסטינים. המערב מייצר עבורנו זהות פוליטית שלא קיימת בשטח". לדבריו, דפוסי השיח המערבי של “התנגדות”, “קולוניאליזם”, “מאבק משחרר” משמשים בעיקר את מי שאינם חיים תחת חמאס, בעוד תושבי עזה עצמם רק רוצים חיים נורמליים, פרנסה ושיקום.
החוקר מתאר בגלוי את מה שמעטים בעולם הערבי מעזים לומר: "מה שחמאס עשה ב-7 באוקטובר היה בלתי מוסרי וקטלני לעתיד הפלסטיני. זה היה ברור שזה יביא על עזה אסון שלא ניתן להכיל". הוא מדגיש: "אני מתבייש שהיום הגדול ביותר של רצח יהודים מאז השואה קשור בעזה".
דה-רדיקליזציה כבסיס לשיקום
בפרק מציג אל חטיב גישה חדשנית לשיקום הרצועה: דה-רדיקליזציה לא כענישה או "תיקון" מבחוץ, אלא כפרויקט העצמה שמעניק לתושבי עזה חינוך, תקווה, זכויות בסיסיות ותשתית כלכלית אמיתית. "זה לא צריך להיות פרויקט של 'אתה קיצוני ואני אתקן אותך'. זה צריך להיות מודל שמעצים אנשים, נותן להם תקווה, חינוך, זכויות בסיסיות וכלכלה אמיתית", הוא מתאר.
לדבריו, השינוי חייב להיות הדרגתי: שילוב של רפורמות חינוכיות עדינות לצד שיקום תעסוקתי וחברתי כדי לייצר דור שמאמין ביציבות ולא באלימות. "כשלאנשים יש מה להפסיד, הם בוחרים בחיים ולא במלחמה", הוא מסביר. אל חטיב מסכם בקביעה חדה: רק כנות, אחריות ויושרה רעיונית יוכלו לשבור את מעגל ההסתה ולפתוח פתח לעתיד טוב יותר עבור הפלסטינים והאזור כולו.
