הדרמה האחרונה במסדרונות הוושינגטוניים מספקת לנו הצצה מרתקת – ומטרידה למדי – למנגנון קבלת ההחלטות של דונלד טראמפ. התפטרותו של ג'ו (ג'וזף) קנט, האיש שדילג מהשוליים הסהרוריים של הימין הקיצוני היישר ללב המערכת, היא לא "רעידת אדמה", כפי שיש הממהרים להכריז, אלא יותר כמו קצר חשמלי בבניין שעובר שיפוץ מאסיבי על ידי קבלן ממנהטן.
הדינמיקה של הקיצון: קנט, גבארד והרומן האידיאולוגי
כדי להבין את קנט, צריך להבין את טולסי גבארד. ראש קהילת המודיעין האמריקאית (DNI), שאחראית על תיאום 18 סוכנויות מודיעין, בנתה את עצמה על קו אנטי התערבותי חריף, מתנגדת ל"מלחמות החלפת משטר" ותמכה בחקיקה לעצירת ניסיונות להפיל את אסד בסוריה, מה שהביא לביקורת קשה שטענה שהיא מיישרת קו בפועל עם רוסיה ואסד. גבארד וקנט אינם רק קולגות; הם שני צדדים של אותה מטבע בדלנית ורדיקלית. גבארד, שחצתה את הקווים מהמפלגה הדמוקרטית אל חיקו החמים של טראמפ, הביאה איתה ניחוח של "אנטי ממסדיות" שגובל לעיתים בחיבוק דוב למשטרים אפלים.
ג'וזף קנט הוא "יד ימינה" במובן הכי פוליטי של המילה. מדובר באדם שסוחב איתו גיבנת אידיאולוגית שמרתיעה אפילו רפובליקנים ותיקים:
- הקשר הניאו נאצי: ההיסטוריה שלו רצופה בחיבורים לדמויות מהימין האלטרנטיבי (Alt-right) ותמיכה באנשי עליונות לבנה.
- חובב הקונספירציות: הוא דמות המייצגת את הזרם שרואה בכל מוסד מדינתי "Deep State" ובכל עובדה מדעית המלצה בלבד.
העובדה שטראמפ שלף אותו מהפסדים צורבים בקלפי (מול מועמדת דמוקרטית שפשוט הראתה לבוחרים את דעותיו) ומינה אותו לתפקיד בכיר, הייתה בבחינת חבל הצלה פוליטי. כעת, כשהוא בחוץ, השאלה היא האם גבארד היא הבאה בתור. אם הממשל ימשיך "להתנקות" מהאלמנטים הללו, ייתכן שנראה חזרה למיינסטרים השמרני, אך כרגע זה בעיקר מחזק את האגף המשיחי בדלני שרוצה לראות את אמריקה מתקפלת פנימה.
הריאליזם הטרנזקציונלי: טראמפ כ"שבשבת מחושבת"
תפיסת העולם של טראמפ, Radical Transactional Realism, היא המפתח להבנת האירוע. עבור טראמפ, העולם הוא לא "כפר גלובלי" אלא שוק מחנה יהודה ביום שישי – כולם צועקים, כולם רוצים להרוויח, והחזק לוקח.
מצד אחד, הוא דוגל במינימליזם מבצעי. הוא לא רוצה חיילים אמריקאים בבוץ של המזרח התיכון. הוא מעדיף "טביעת רגל" קטנה ככל האפשר. מצד שני, הוא מוקף ביועצים כמו הגסת רוביו וגראהם, שלוחצים עליו לא לנטוש את הערכים והאינטרסים האסטרטגיים.
הווקטורים מתאחדים: האם גורל המשטר האיראני נחרץ?
למרות הדעות הקיצוניות של קנט וגבארד, המייצגות פלח לא מבוטל במפלגה הרפובליקנית – בדלנים שמעדיפים התעלמות מהזירה הבינלאומית, טראמפ מוצא את עצמו בעמדה מוסרית ערכית מפתיעה מול איראן. זהו שילוב נדיר בין האינסטינקט של הקבלן ממנהטן (לסגור עניין מהר) לבין המציאות הגיאו פוליטית שדוחקת את טהראן לפינה. סביר להניח שיועציו והצבא מראים לו שאיחוד הווקטורים הנוכחי הוא קטלני עבור האייתוללות:
- קריסה כלכלית: המטבע האיראני שווה פחות מהנייר שעליו הוא מודפס.
- מהלומות צבאיות: ישראל וארה"ב (בגיבוי שקט) מפרקות את נכסי המפתח של המשטר.
- בידוד מוחלט: ללא פטרון רוסי או סיני שבאמת מוכן להסתכן עבורם.
- אובדן לגיטימציה: העם האיראני מחכה רק לגפרור הנכון.
התפטרות קנט עשויה להאיץ תהליכים של הפסקת אש יזומה או "מודל חותי" (הפסקת לחימה ללא הסכם רשמי), אך זה לא ישנה את השורה התחתונה. משטרים דיקטטוריים שנלחמים בכל החזיתות בו זמנית – פנים וחוץ – לא שורדים לאורך זמן. אין לזה תקדים בעת החדשה ואיראן לא תהיה התקדים. זה לא בהכרח יקרה מחר – הלוואי, קרוב לוודאי זה יהיה תהליך ארוך ומדמם אבל זה יקרה.
המלצה למשמרות המהפכה: אם יש לכם כמה מיליארדים בבוידעם, זה הזמן לבדוק נדל"ן בתורכיה. השעון מתקתק, והקבלן מוושינגטון כבר מתכנן את הפרויקט הבא על חורבות האסטרטגיה שלכם.
