יום הזעם להצלת מסגד אל-אקצא שיזמה הרשות הפלסטינית נכשל למעשה. המוני הפלסטינים לא נענו לקריאת הרשות להפגנות ענקיות, ובמקומם גברו תופעות האלימות של בני נוער שמהר מאוד פנו נגד הרשות הפלסטינית עצמה. במקומות רבים, כמו ג'נין, שכם, ובית לחם לא איפשרו לאנשי אבו מאזן להנהיג את האירועים. בג'נין הכשיל התנזים של פתח כנס של אנשי אבו מאזן להצלת אל-אקצא, וכאשר התחילו את הכנס שלהם, באה המשטרה הפלסטינית כדי לפזר אותו, והתחילו חילופי אש בין פתח ג'נין לבין המשטרה הפלסטינית ושלושה אנשי מחנה נפצעו.
העימות בין המשטרה הפלסטינית לבין התנזים של פתח התרחב לבית לחם, ומזה יומיים, ליד מעבר הכניסה לישראל בצפון בית לחם, מתקיימות הפגנות של פתח בדרישה להדיח את אבו מאזן – מה שמשבש את הכניסה לישראל לכל אזור דרום הגדה.
הרשות הפלסטינית נזקקת כעת להפעיל כוחות בטחון מוגברים כדי לכפות סדר מינימלי בערי הגדה, ורחובות שכם וג'נין נראים לעיתים כמו אזור כבוש בידי רמאללה.
אבו מאזן לקח את הסיכון הזה כדי לבוא לנאומו הגדול באו"ם כאשר הבעיה הפלסטינית זכתה לעדנה, ולו זמנית, בדעת הקהל העולמית. הוא חייב את הרלוונטיות הזאת לנוכח בעיות העולם האמיתיות- המזרח התיכון המתפורר, וההגירה הגדולה לאירופה.
השאלה היא – האם אין הסיכון הזה גדול מדיי, והוא יחזור מן הנאום המפואר באו"ם לרשות פלסטינית שכבר התפוררה סופית.
