הפלסטינים ציינו בסוף השבוע את יום הנכבה, הפעם במשך שלושה ימים הכוללים כמובן את המלל הארסי הידוע נגד ישראל. בתוך כל המלל הזה נדחקו גם אמירות מעניינות שנבלעו בתוך התעמולה הידועה, אבל הושמעו בכל זאת, ועוד ברדיו פלסטין. באחד הראיונות קונן אחד מראשי פתח בלבנון שהדור הצעיר מתרחק מערכי הנכבה, וכי יש להגביר את המאמצים התודעתיים על מנת לשמר את המודעות לבעיה בקרב הדור הצעיר המתרחק ממנה – מן הסתם לעבר ערכי האיסלאם הרדיקלי מן הסוג של דאעש ונוסרה.
אבל אמירה עוד יותר מעניינת נאמרה מפיו של מומחה לדין בינלאומי, סלאח מוסא, אמירה שהייתה בה מעין ראשית כפירה באקסיומה של ההישארות במסגרת אונר"א. אלה דברים חריגים מאוד, הרי כל מי שיש בו הרהורי כפירה על זכות השיבה חייב לשים מחסום לפיו, ואכן המומחה, אחרי הקדמה שבה חזר ונשבע אמונים לזכות השיבה, העלה הצעה הסותרת את זכות השיבה. הוא תהה שמא עכשיו, כאשר פלסטין הוכרה כמדינה, האם אין זאת השעה להצטרף לאירגון האו"ם לפליטים תחת חסותו של נציב הפליטים הכללי: UNHCR-United Nation High Commission for Refugees.
הוא אמנם הדגיש כי מדובר רק באותם פליטים שהם מחוץ למחנות שבאחריות אונר"א- אבל עצם ההצעה היא מהפכנית. מדוע? כי בניגוד לאונר"א, שבה מעמד הפליטות הוא נצחי, ואינו פג בעבור הזמן, על פי UNHCR מעמד הפליטות פג כעבור זמן ועל המדינה המארחת לקבל את הפליט ולאזרח אותו.
ואכן, השתייכותם של הפליטים הפלסטינים לאונר"א על מנת לשמר אותם כפליטים עד ליום השיבה, נהפכה כעת לקללה כאשר מיליוני פליטים בכל רחבי המזרח התיכון הסוער, מקבלים סיוע מן האו"ם, אבל את הפלסטינים מבודדים "מחוץ לגדר", אם בכלל מקבלים אותם. ואונר"א – קצרה ידה מלהושיע.
הפלסטינים בעולם הערבי חווים עכשיו מסע נדודים חדש והתקשרותם באונר"א הוא עוד נטל שהם נושאים על גבם השחוח.
