השמיים מעל קפריסין הוארו באור כתום. אזעקות, שובל עשן. האיראנים שיגרו טילים לעבר הבסיס הבריטי בקפריסין שליד פרוטרס. צמד טילים שנפלו לים כמו אבנים שנזרקו בכעס אל המים, מייצרים אדוות גדולות יותר מהפגיעה עצמה. ובטהרן שקט מתוח של משטר שמרגיש שהשעון שלו מתקתק בקול רם יותר מכל טיל.
למה לירות על קפריסין? כי כשמשטר חש שהוא נלחם על חייו, הוא יורה רחוק כדי להשפיע קרוב.
המשטר האיראני מצוי במצב שהוא עצמו תופס כקיומי. אין לו עוד שלוחים אפקטיביים שיספגו עבורו את המהלומות. גבעת חזבאללה אינה עונה. החותים מארגנים הפגנות הזדהות. רשת הפרוקסים נשחקה והזרועות התקצרו. הפטרון הסיני, שעליו בנו לא מעט תקוות, אינו נוקף אצבע של ממש, אפילו לא באספקת חימוש מתקדם או תשתיות ייצור רקטיות, ומסתפק בגינוי רפה באו"ם. הרוסים ממאנים לספק מערכות הגנה אווירית משמעותיות מדגם S-400 במקום המערכות שהושמדו. ובזירה הדיפלומטית שוררת בדידות כמעט מוחלטת, גם מדינית וגם בינלאומית.
אבל החשש הגדול ביותר אינו טמון בשמיים אלא ברחובות. בטהרן, האיום שמטיל אימה על המשטר הוא התלכדות פנימית וחיצונית. המשך גריעת היכולות הצבאיות והכלכליות וסמלי השלטון החרבים עלול להביא את הציבור להתגבר על מחסום הפחד ולחולל התקוממות עממית. מה שדוכא במרחץ דמים חסר תקדים בינואר עלול לשטוף באביב האיראני את רחובות משהאד, טהרן ואיספהן. משטרים לא נופלים מטילים. הם נופלים כשאזרחים מפסיקים לפחד.
מכאן נובעת הדחיפות. מבחינתם, יש לסיים את המערכה במהירות האפשרית לפני ששעון הזמן יצביע על השעה 12. לתפיסתם, הדרך הקצרה ביותר להפסקת אש אינה בשדה הקרב אלא בבית הלבן. הלחץ צריך להיות מופנה אל איש אחד המגדיר עצמו כעושה שלום, דונלד טראמפ, האיש שבעבר הלא רחוק ידע לסגור חזית בבת אחת, כפי שעשה מול החותים. המשטר האיראני מאמין שאם יופעל עליו די לחץ צבאי יחד עם לחץ אזורי ובינלאומי, הוא יבחר שוב במהלך חד ומהיר.
ולכן הטילים אינם רק טילים. הם מכתבים בליסטיים.
ירי לעבר מדינות המפרץ נועד לדחוף אותן להפעיל לחץ על וושינגטון. ירי לעבר קפריסין נועד לשדר מסר לאירופה: אתם לא צופים מהיציע, אתם על המגרש. אתם מאוימים? אדרבא, הפעילו לחץ מדיני על הממשל האמריקאי לסיום הלחימה. בעיני המשטר, כל אזעקה בלרנקה היא טלפון שמצלצל בוושינגטון.
הם פועלים עכשיו משום שהם חוששים שבעוד זמן קצר כבר לא תהיה בידם היכולת. כשאין בידם מערכות הגנה, כשאין גב כלכלי או דיפלומטי, וכשאין שלוחים אפקטיביים, כל יום שעובר גורע מהיכולות הצבאיות שלהם. הזמן עצמו הופך לאויב. זהו הימור של מי שמרגיש שהקלפים מידלדלים בידו ומנסה להפוך את השולחן לפני שיישאר בלי מה להניח עליו.
ובפרסית אומרים: «وقتی تیرت به دریا میافتد، تنها موجش میماند». כלומר, כשהחץ שלך נופל לים, רק האדווה נשארת.
