המציאות האסטרטגית במזרח התיכון עברה בשנתיים האחרונות שינוי עמוק, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה האחרונה. זהו שינוי ברור, מוחשי, וכזה שלא ניתן עוד להתעלם ממנו. ישראל, הפועלת כיום מעמדת עוצמה צבאית, מודיעינית, טכנולוגית וכלכלית, הצליחה לא רק לייצב אלא גם לעצב מחדש, בזירות רבות, את מאזן הכוחות האזורי. הישגים אלה אינם מסתכמים בניצחונות טקטיים בשדה הקרב; הם משנים מן היסוד את תפיסות הריבונות, ההרתעה ויכולת המדינה באזור, ומחייבים גם בעלי ברית וגם יריבים להעריך מחדש את מקומה ומעמדה של ישראל בסדר האזורי.
מציאות זו מחייבת בחינה מחודשת לא רק בירושלים, אלא גם בעמאן, בקהיר וברחבי העולם הערבי והאסלאמי. השאלה המרכזית כבר איננה האם ישראל היא עובדה קיימת וקבועה, אלא כיצד האזור מתמודד עם ישראל חזקה, יוזמת ובעלת יכולת ממשית לעצב את סביבתה. במילים אחרות, עוצמתה של ישראל מייצרת צורך בשינוי פרדיגמטי אזורי, ובראש ובראשונה בשינוי תפיסות השלום עצמו.
שלום ישן בעולם חדש
הסכמי השלום בין ישראל לירדן ובין ישראל למצרים נחתמו בעידן אחר. אלה היו הסכמים בין אליטות שלטוניות, שנולדו מתוך אילוצים אסטרטגיים ברורים: תבוסות צבאיות, לחץ בינלאומי, מצוקה כלכלית ורצון ביציבות. הם לא נועדו, ואף לא ביקשו באמת, לייצר שלום עמוק ועממי. ואכן, חלק מהמדינות, מצרים ביניהן, המשיכו ואף ממשיכות להיערך צבאית לאפשרות של עימות עתידי עם ישראל.
בעיני הציבור הערבי, השלום נתפס אפוא כהיעדר מלחמה ולא כהשלמה אמיתית. במשך עשרות שנים ישראל קיבלה מודל זה כמעט כברירת מחדל: היא שמרה על ביטחון, כיבדה הסכמים והימנעה מעימותים מיותרים בתמורה למה שכונה “שלום קר”. אולם המציאות החדשה, שבה ישראל מפגינה עליונות ברורה בכל זירות העימות, מעלה שאלה יסודית: מדוע השלום צריך להישאר חד-צדדי ברמת התודעה?
שלום שאינו מלווה בשינוי תודעתי וחברתי עמוק במדינות השותפות הוא שלום שברירי מטבעו. הוא נשען על רצון של שליטים ועל יציבות משטרים, ולא על אינטרסים של חברות. כל עוד דעת הקהל ממשיכה להיות מוזנת בנרטיבים של דה-לגיטימציה, הסתה והצגת ישראל כאויב קיומי, מדובר בהפוגה אסטרטגית זמנית, לא בפיוס אמיתי.
חינוך כמנוף אסטרטגי
רטוריקה אינה עניין שולי. במשך שנים הוסתה הרטוריקה האנטי-ישראלית במדינות השלום כ”עניין פנימי”. ישראל העדיפה שלא להתערב, שלא לדרוש ושלא להציב תנאים. אולם כעת נדרשת גישה אחרת. שפה אינה רק מילים; היא כלי לעיצוב תודעה. היא מעניקה לגיטימציה לאלימות, או פותחת פתח לפיוס, להכרה ולשלום בר-קיימא.
אין זה סביר לצפות מישראל להעמיק יחסים, להרחיב שיתופי פעולה ולקחת סיכונים מדיניים, בעוד כלי תקשורת, דרשות במסגדים וספרי לימוד מציגים אותה כישות קולוניאלית, שטנית או זמנית. שלום אמיתי מחייב שינוי לשוני ותודעתי: הכרה בלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, לא רק כעובדה גיאופוליטית אלא כמרכיב קבוע ואינטגרלי באזור.
הזירה הקריטית ביותר לשינוי פרדיגמה אינה הצבאית ואף לא הדיפלומטית, אלא הזירה החינוכית-תודעתית. שם נזרעים זרעי המלחמה הבאה, או השלום הבא. כל עוד ילדים בירדן, במצרים או במדינות המבקשות להצטרף להסכמי אברהם לומדים היסטוריה מסולפת, גאוגרפיה שמוחקת את ישראל וספרות שמקדשת מאבק אלים, שלום אמיתי אינו אפשרי.
מעמדת עוצמה, ישראל רשאית ואף מחויבת להציב רף חדש: אין נורמליזציה בלי רפורמה חינוכית; אין שותפות אסטרטגית בלי חינוך לשלום, סובלנות והכרה הדדית; ואין הפרדה מלאכותית בין יחסי חוץ “פרגמטיים” לבין חינוך פנימי מסית. זו דרישה לגיטימית, המקובלת בהקשרים בינלאומיים אחרים.
הסכמי אברהם: הזדמנות או אשליה
הרחבת הסכמי אברהם היא הזדמנות אסטרטגית משמעותית, אך גם מבחן. מדינות המבקשות להצטרף למסגרת זו אינן יכולות להסתפק בשיתופי פעולה כלכליים וטכנולוגיים תוך שימור עוינות תודעתית. ההסכמים אינם יכולים להפוך ל”שלום של אליטות העוקף את החברות”, אלא חייבים להיות שלום המחבר בין בני אדם.
המשמעות ברורה: מדינה המבקשת נורמליזציה עם ישראל חייבת להכין את אזרחיה לשלום. רפורמות בתכני לימוד, הכשרת מורים, עידוד שיח אזרחי מתון, סיום דה-הומניזציה ומאבק בהסתה, אינם פגיעה בריבונות, אלא השקעה ביציבות.
עוצמה יוצרת אחריות
ישראל עברה ממדינה הגנתית בעיקרה לשחקן אזורי חזק ובעל יכולת השפעה ממשית. עוצמה זו מטילה אחריות, אך גם מקנה זכות לדרוש יותר. שלום אינו רק היעדר מלחמה, אלא נוכחות של לגיטימיות, כבוד הדדי וחינוך לדו-קיום.
שלב השלום הבא באזור אינו יכול להתבסס רק על חתימות על נייר, אלא על שינוי תודעתי עמוק. מי שמבקש שלום עם ישראל חייב להבין: שלום בר-קיימא מחייב שינוי רטורי, נורמליזציה תלויה בגיבוי ציבורי, ועתיד משותף מחייב מסגרת חינוכית חדשה. זו אינה דרישה מוסרית בלבד, אלא אינטרס אסטרטגי משותף לכל מי שחפץ ביציבות אמיתית במזרח התיכון.
