לפי דיווחים, ישראל הפצירה בנשיא טראמפ לדחות כל פעולה צבאית מיידית נגד איראן. בניגוד לרבות מההשערות הציבוריות סביב עמדה זו, קבלת ההחלטות הישראלית אינה נובעת מהיסוס דיפלומטי, מלחץ פנימי או ממחסור במערכות הגנה, אלא מהערכת מודיעין מפוכחת. קהילת המודיעין הישראלית הגיעה למסקנה כי העיתוי הנוכחי אינו נוח מבחינה אסטרטגית לתקיפה, וכי מהלך כזה אינו צפוי להשיג את יעדו השאפתני ביותר: קריסת המשטר האיראני.
בלב הערכה זו עומדת הבנה מפוכחת של אופן הישרדותם של משטרים אוטוריטריים. שינוי משטר באיראן אינו מוכרע רק על בסיס אי-שביעות רצון ציבורית, אלא תלוי בנאמנות המתמשכת של מוסדות הכפייה של המדינה – ובראשם הצבא הסדיר ומשמרות המהפכה האסלאמיות (IRGC). אף שאיראן חוותה בשנים האחרונות גלי מחאה נרחבים, כולל הפגנות שערערו בגלוי על הלגיטימיות של השלטון, תנועות אלו דעכו זמנית. לא משום שהעוולות הציבוריות נעלמו, אלא מפני שהמשטר הוכיח נכונות להפעיל כוח חסר תקדים ואכזרי לדיכוי ההתנגדות.
אנליסטים במודיעין הישראלי מעריכים כי כל עוד הצבא האיראני ומשמרות המהפכה שומרים על לכידות ומוכנים לירות במפגינים, הסבירות לקריסת המשטר נותרת נמוכה. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב שמשטרים אוטוריטריים אינם נופלים כאשר פורצות מחאות, אלא כאשר כוחות הביטחון מתפצלים, מסרבים לפקודות או משנים נאמנות. בשלב זה אין כל אינדיקציה אמינה לפיצול כזה במבנה הכוח האיראני.
תומכי תקיפה צבאית מיידית טוענים כי דחיית פעולה טומנת בחובה סיכונים משלה. מנקודת מבטם, ההתקדמות המתמשכת של איראן בפיתוח טילים, בלוחמת פרוקסי אזורית וביכולות הקשורות לגרעין מהווה איום גובר על ישראל ובעלות בריתה. הם גורסים כי תקיפה כעת עשויה לפגוע בתשתיות הצבאיות של איראן, להרתיע תוקפנות עתידית ולהפגין נחישות. לטענתם, לחץ צבאי אף עשוי להצית מחדש תסיסה פנימית באמצעות חשיפת פגיעוּת המשטר וערעור תדמית כוחו.
ואולם, הערכות המודיעין הישראליות מצביעות על כך שהתועלות האפשריות הללו מתגמדות לעומת חסרונות משמעותיים בתנאים הנוכחיים. תקיפה בשעה שהמשטר שולט שליטה פנימית מוצקה עלולה דווקא לחזק את אחיזת ההנהגה בשלטון. פעולה צבאית חיצונית מאפשרת לעיתים קרובות למשטרים אוטוריטריים לגייס רגשות לאומניים, להשתיק ביקורת ולהצדיק דיכוי חריף עוד יותר בשם ההגנה הלאומית. במקום להחליש את המשטר, מתקפה עלולה לאחד את האליטות ולדחוק לשוליים את כוחות האופוזיציה.
דאגה מרכזית נוספת היא סוגיית התזמון האסטרטגי. גל המחאה האחרון באיראן, אף שהיה משמעותי, נבלם בכוח ולא נפתר פוליטית. הדבר מעיד כי הלחצים החברתיים ממשיכים לבעבע מתחת לפני השטח. גורמים ישראליים סבורים כי מתחים אלו הם מחזוריים ולא נכחדו. פעולה כעת, כאשר הרחובות שקטים ומנגנון הביטחון מגויס במלואו, תבזבז את האפשרות לשלב בעתיד לחץ חיצוני עם חוסר יציבות פנימי.
יתרה מזו, תקיפה מיידית טומנת בחובה סיכון להסלמה אזורית רחבה מבלי להשיג תוצאות מכריעות. לאיראן יכולות תגמול משמעותיות באמצעות מיליציות וכוחות פרוקסי בעלי ברית ברחבי המזרח התיכון. עימות שייפתח ללא נתיב ריאלי לקריסת המשטר עלול, לפיכך, להוביל לאי-יציבות ממושכת במקום לפתרון אסטרטגי.
מטעמים אלו נראה כי ישראל מעדיפה סבלנות על פני דחיפות. ההערכה הרווחת היא שהזדמנות נוחה יותר תופיע בגל מחאה פנימי מחודש – כזה שבו יכולת הכפייה של המשטר תישחק, הלגיטימיות תתערער, וסדקים בכוחות הביטחון יהפכו לאפשריים יותר. רק בתנאים כאלה לחץ צבאי חיצוני עשוי לשנות באופן ממשי את מאזן הכוחות הפנימי.
בקיצור, המודיעין הישראלי מסיק כי המשטר האיראני לא יקרוס כל עוד הצבא ומשמרות המהפכה מוכנים ומסוגלים לירות באוכלוסייתם שלהם. עד שמציאות זו תשתנה, איפוק אינו נתפס כחולשה – אלא כזהירות אסטרטגית.
