כאשר ארצות הברית וישראל מתעמתות עם הרפובליקה האסלאמית של איראן, קואליציה מוכרת התגייסה שוב להתנגד לכך. אותן רשתות שגינו בקול רם את מלחמתה של ישראל נגד חמאס בעזה מתאחדות כעת סביב הסיסמה "לא למלחמה באיראן". ארגוני זכויות אדם ופעילים כמו CodePink, Democracy Now!, Zeteo, וכן Independent Jewish Voices הצטרפו לקמפיינים רחבים יותר הקוראים לממשלות המערב להימנע מעימות עם טהראן.
יישור הקו הזה חושף סתירה בולטת. רבים מהארגונים הללו מציגים את עצמם כאלופי זכויות האדם, הפמיניזם, הגנת המיעוטים והדמוקרטיה. אולם בהתנגדותם למאמצים להתמודד עם הרפובליקה האסלאמית, הם למעשה מגינים על אחד המשטרים המדכאים ביותר בעולם המודרני.
האירוניה מתבהרת עוד יותר כאשר בוחנים את הרקורד של המשטר שהם מבקשים להגן עליו.
לפי אמנסטי אינטרנשיונל, איראן ביצעה יותר מ-850 הוצאות להורג בשנת 2023, מה שהופך אותה לאחת המוציאות להורג הגדולות בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה. רבים מן המוצאים להורג הורשעו בעבירות פוליטיות עמומות כגון "איבה כלפי אלוהים", סעיף המשמש באופן שגרתי נגד מתנגדי משטר. ארגוני זכויות אדם מדווחים כי ההוצאות להורג נמשכו בקצב מדאיג דומה גם בשנים 2024 ו-2025.
הדיכוי ממשיך הרבה מעבר לעונש המוות. בעקבות מותה של מהסה אמיני במעצר משטרתי בשנת 2022 פרצו ברחבי איראן הפגנות ארציות. כוחות הביטחון הגיבו באלימות אדירה. חוקרים שצוטטו על-ידי האו״ם מעריכים כי יותר מ-500 מפגינים נהרגו וכ-20,000 נעצרו במהלך הדיכוי. נשים ונערות מילאו תפקיד מרכזי במחאות אלה, כאשר קראו תיגר על מערכת החובה לעטיית חיג'אב המופעלת על-ידי משטרת המוסר של המשטר.
למרות השימוש בביטויים של שחרור נשים שפעילים מערביים מרבים להשתמש בהם, הרפובליקה האסלאמית נותרה אחת המערכות המגבילות ביותר בעולם עבור נשים. החוק האיראני מחייב אישור גברי להיבטים רבים בחייהן של נשים, כולל נסיעה ונישואין. פעילות נשים נתונות להטרדות, למאסר ולעיתים אף להוצאה להורג.
גם מצבן של קבוצות מיעוט אינו טוב יותר. קבוצות דתיות כגון הבהאים סובלות מאפליה שיטתית, כולל איסור על לימודים אקדמיים והחרמת רכוש. מיעוטים אתניים, ובהם כורדים ובלוצ'ים, הם יעד קל לפעילות כוחות הביטחון ולהוצאות להורג. לפי Freedom House, איראן מקבלת ציון של 12 מתוך 100 בלבד במדדי החירות העולמיים, מה שמציב אותה בין המערכות הפוליטיות הפחות חופשיות בעולם.
במשך יותר משלושה עשורים נשלטה המדינה על-ידי המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, שהחזיק בסמכות העליונה על הצבא, מערכת המשפט והמוסדות הפוליטיים. בשבוע האחרון, נהרג ח'אמנאי במהלך המכות הפותחות של המלחמה בין ארצות הברית, ישראל ואיראן. מותו הוסיף אי-ודאות למערכת שבמשך שנים ריכזה את הכוח במשרה בלתי נבחרת אחת.
אולם השפעתה של הרפובליקה האסלאמית אינה נעצרת בגבולותיה.
במשך עשרות שנים השקיעה טהראן משאבים רבים בבניית קשת של שלוחות חמושות ברחבי המזרח התיכון. באמצעות פעילות משמרות המהפכה האסלאמיים ורשתות הפעולה החיצוניות שלהן, איראן מימנה, חימשה ואימנה ארגונים מיליטנטיים ובהם חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, החות'ים בתימן, וכן רשת של מיליציות הפועלות בתוך עיראק וסוריה.
כוחות שלוחים אלה מילאו תפקידים מכריעים בכמה מן הסכסוכים ההרסניים ביותר באזור. בסוריה התערבו איראן וחיזבאללה כדי לתמוך במשטרו של בשאר אל-אסד במהלך מלחמת האזרחים במדינה, סכסוך שגבה יותר מ-500,000 קורבנות והביא לעקירתם של מיליונים. מעורבותם האריכה מלחמה שהחריבה ערים שלמות ושינתה את הנוף ההומניטרי של האזור.
בלבנון, שליטתו של חיזבאללה הכפיפה למעשה את המדינה לאינטרסים האסטרטגיים של טהראן. כוחו הצבאי של הארגון פועל במקביל, ולעיתים מעל, למוסדות הרשמיים של המדינה, ותורם לשיתוק פוליטי ולקריסה כלכלית.
הרשת הזו משתרעת גם אל כלכלות בלתי חוקיות. חיזבאללה וגורמים ממשטר אסד נקשרו פעמים רבות לייצור ולהברחה של קפטגון, סם דמוי אמפטמין שסחרו מניב מיליארדי דולרים בשנה. משלוחים שמקורם בסוריה ובלבנון נתפסו שוב ושוב במדינות המפרץ וברחבי אירופה, וממחישים כיצד חוסר היציבות האזורי נשזר ברשתות פשיעה בינלאומיות.
השפעתה של איראן התבטאה גם בניסיונות להשתיק מבקרים מחוץ למדינה. מתנגדי משטר בגלות עמדו בפני מעקב, הטרדה ותוכניות חיסול. העיתונאית האיראנית-אמריקאית מסיח אלינז'אד הייתה יעד לניסיונות חטיפה והתנקשות שנחשפו על-ידי הרשויות בארצות הברית. המתנגד האיראני-גרמני ג'משיד שרמהד נחטף בחו"ל ובהמשך הוצא להורג באיראן. סוכנויות מודיעין מערביות קשרו גם גורמים איראניים לתוכניות לפגוע בדמויות פוליטיות, כולל נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ.
במקביל, בכירים איראניים הגדירו במשך שנים את מדיניות החוץ שלהם באמצעות עוינות כלפי ארצות הברית וישראל. עצרות בחסות המדינה כללו באופן קבוע קריאות "מוות לאמריקה" ו-"מוות לישראל", והתעמולה הרשמית אף הציגה שעונים הסופרים לאחור להשמדתה של ישראל.
שום דבר מההיסטוריה הזו אינו נראה כמעורר דאגה עבור הקואליציה שמנהלת כעת קמפיין נגד עימות עם המשטר. במקום זאת, ההתנגדות לפעולה צבאית נגד איראן מוצגת כהגנה על שלום ועל יציבות בינלאומית.
אך מסגור זה מטשטש את המציאות: הרפובליקה האסלאמית הייתה אחד המניעים המרכזיים של אלימות אזורית במשך יותר מארבעה עשורים. תמיכתה הכספית והצבאית אפשרה פעילות של קבוצות חמושות ברחבי המזרח התיכון, כולל חמאס, שהתקפתו ב-7 באוקטובר הובילה למלחמה ההרסנית בעזה. ללא האימון, המימון והנשק שסיפקה טהראן במשך שנים רבות, היקף הסכסוך הזה כמעט בוודאות היה שונה מאוד.
סתירה זו עומדת בלב הוויכוח הנוכחי. אותם פעילים המתארים עצמם כמגיני זכויות הפלסטינים, שחרור הנשים והערכים הדמוקרטיים התגייסו נגד עימות עם משטר המדכא באופן שיטתי את שלושתם.
מלחמות לעיתים קרובות מגלות מציאויות פוליטיות שהרטוריקה של ימי שלום יכולה להסתיר. העימות הנוכחי עם הרפובליקה האסלאמית מייצר בדיוק בהירות כזו.
מעניין לראות שחלק מן הקולות הרועמים ביותר הטוענים לכתר זכויות האדם מגינים בפועל על אחד המשטרים המדכאים ביותר בעולם. וזה חושף אמת לא נוחה: שפת הצדק והשחרור יכולה לעיתים להפוך לכלי המגן דווקא על הכוחות שמונעים עקרונות אלה ממיליוני בני אדם.
במובן זה, הסכסוך עם טהראן אינו רק מאבק גיאופוליטי. הוא גם רגע של הארה מוסרית. רגע שמבהיר יותר ויותר מי באמת עומד לצד החירות, ומי עומד בדרכה.
