כאשר אני כותבת את המילים הללו, אני חשה את משקלם של אינספור סיפורים הלוחצים עליי, ומבינה ששום כובע שאחבוש לא יוכל להכיל אותם באמת. הכותרות הללו, עיתונאית, פעילה, אנליסטית, אינן אומרות דבר כאשר אני יושבת לבדי בחדרי ויודעת מה מתרחש סביבי. אינני כותבת זאת כאישה מבחריין, מן המפרץ, מן העולם הערבי או מן המזרח התיכון.
אני כותבת זאת פשוט כאישה, שבעבר הייתה רק ילדה, שהביטה פעם על החיים בתמימות ובפשטות. אז החיים הרגישו קלים יותר. אך ככל שהתבגרתי ראיתי את הכיעור. ראיתי כמה נשים משלמות על מלחמות שלא פתחו בהן, על אידאולוגיות שלא יצרו, ועל קיצוניות שלא עיצבו.
כאשר אנו מציינים את יום האישה הבינלאומי, עלינו להיות כנים: אנו מציינים אותו, לא חוגגים אותו.
משטר האייתוללות, מערכת טרוריסטית המפקחת על גופן של נשים ומשתיקה את קולן, עצר נשים, הכה אותן וגרר אותן לתאי כלא משום שסירבו להיכנע. נשים הותקפו במרכזי מעצר. נערות צעירות נורו ברחובות. אימהות ראו את בנותיהן נעלמות משום שהסירו כיסוי ראש. הוצאות להורג מתבצעות בשקט. למשפחות נאמר לשתוק.
אותו משטר מממן את חיזבאללה, תומך בחות’ים ומפיץ אידאולוגיות המערערות את יציבות האזור. כיצד יכולה כל אישה להרגיש בטוחה כאשר מערכת כזו עדיין מחזיקה בכוח?
אני זוכרת סרטון של במאית טלוויזיה באפגניסטן, קולה רועד כאשר צילמה את כניסת הטליבאן לקאבול. “בבקשה הצילו אותנו,” התחננה. הזעקה הזו הדהדה ברחבי העולם, אך הנשים האפגניות נמחקו כמעט בן־לילה. נערות נשלחו הביתה מבתי הספר. אוניברסיטאות נסגרו בפניהן. עיתונאיות נעלמו ממסכי הטלוויזיה. לנשים נאמר שקולן מסוכן, שפניהן אסורות, ושקיומן מותנה.
אני זוכרת אישה שפגשתי בשדה התעופה בבגדאד. היא הייתה יזידית. היא החזיקה את בתה בחוזקה בזמן שעובדי האו״ם סייעו לה לעזוב את עיראק. היא סיפרה לי כיצד מחבלי דאעש מכרו אותה, קנו אותה, והעבירו אותה מאדם לאדם כאילו הייתה רכוש. מחירה היה פחות מחמישים דולר. עיניה נשאו עייפות, אך גם נחישות. היא אמרה שהיא עוזבת כדי שבתה לעולם לא תתמודד עם הגורל שהיא עצמה חוותה. היא חששה שהקיצוניות לעולם לא תיעלם. התמונה שלה צועדת בשדה התעופה בבגדאד, מחזיקה את ילדתה והולכת אל עבר אי־ודאות, לא עזבה אותי מעולם. לנשים כמוה אנו חייבים יותר מחמלה. אנו חייבים להן צדק. אנו חייבים להן שינוי.
אני זוכרת גם את התמונות מפסטיבל נובה בישראל. נשים צעירות רוקדות, צוחקות, חיות… ואז הטרור מגיע. ואז הכאוס. נשים נגררות אל משאיות, הופכות לכלי של פחד. אני זוכרת את החיילת הישראלית הצעירה, כאשר פעיל חמאס כיוון אקדח לראשה ואחר אמר: “זאת יפה.” באותו רגע היא לא נתפסה כאדם, אלא רק כפגיעה. הטרור שולל מנשים קודם כול את כבודן.
אני חושבת על מה שמכונה “רצח על רקע כבוד”, אישה שנרצחת משום שבחרה בעצמאות, משום שישבה בבית קפה עם גבר, משום שסירבה לשתוק. אין שום כבוד ברצח. יש רק פחד המחופש לתרבות.
ואז אני רואה נשים המצהירות בגאווה שהן נשותיהם של מחבלי דאעש, אומרות שהן מוכנות למות למען בעליהן ולמען מטרתן. אני מביטה בהן ושואלת: מי עיצב את דרך החשיבה הזו? איזה בית? איזה בית ספר? איזו אידאולוגיה שכנעה אותן שהמוות גדול מהחיים? נשים אלה מגדלות ילדים. אם הקיצוניות חיה במחשבתן, היא תחיה גם בדור הבא. איזה עתיד אנו מאפשרים אם האידאולוגיות הללו אינן נעקרות מן השורש?
כאשר נשים בכיתות בעזה מלמדות ילדים כי מי שמעבר לגבול הוא אויב שצריך למות, עלינו להתמודד עם אמת כואבת: הבעיה עמוקה יותר מפוליטיקה. היא חיה בחינוך. היא חיה בבתים. כאשר שנאה נזרעת בכיתות ומתחזקת סביב שולחנות המטבח, חברות מתפוררות מבפנים. זה הרגע שבו אנו מבינים שהמשבר הוא בין־דורי. חינוך חייב לבנות אנושיות, לא עוינות.
בעת שאני כותבת זאת, אי־שם באזורנו אישה מותקפת רק משום שהביעה את דעתה. היא סופגת בריונות, איומים והשפלות. הנשק הראשון המופנה כלפיה הוא כבודה. כאשר קולות מושתקים בהוצאה להורג במקום אחד ובהטרדות במקום אחר, איננו יכולים לומר שנשים בטוחות.
ואז יש גם את האישה בתוך ביתה שלה: לכודה כלכלית, מותשת רגשית, מאמינה שהישרדות מחייבת שתיקה. כאשר תלות כלכלית מכריחה אישה לשאת התעללות, החירות הופכת לתיאורטית בלבד.
נשים אינן חלשות. אך ללא חוקים חזקים, אכיפה אמיתית ורפורמות העוקרות קיצוניות משורשיה, בבתי ספר, בדרשות ובבתים, נשים נותרות חשופות. מפיצי הטרור מבינים דבר אחד היטב: שלוט בנשים, ותשלוט בעתיד.
אך הם מזלזלים בנשים.
ראיתי נשים איראניות מתנגדות למרות הסכנה. נערות אפגניות הלומדות בסתר. שורדות יזידיות הבונות מחדש את חייהן. אימהות המלמדות חמלה בסביבות מלאות שנאה. נשים המדברות כאשר השתיקה הייתה בטוחה יותר.
לכן היום איננו חוגגים בקלות. אנו מציינים את היום הזה במודעות. בכעס. בנחישות.
משום שלמרות האלימות, למרות ההשפלה ולמרות מערכות שנבנו כדי להשתיקן, נשים במזרח התיכון ממשיכות לקום. וכאשר נשים קמות, הן לא רק שורדות. הן מעצבות מחדש את העתיד.
