בעוד הקהילה הבינלאומית מתלכדת סביב תמיכה בהפגנות באיראן, השתיקה ברמאללה מצד הרשות הפלסטינית (הרש״פ), מצד הארגון לשחרור פלסטין (אש״ף), מצד היו״ר מחמוד עבאס, ומצד יורשו המיועד חוסיין א־שייח' – היא שתיקה רועמת.
לרש״פ, לאש״ף ולטהרן מערכת יחסים סוערת. באופן אינטואיטיבי, הקרע בן כ־1,600 השנים בין המוסלמים השיעים – המוללות האיראניות – לבין המוסלמים הסונים – ההנהגה הפלסטינית – יכול היה לשמש כגורם מפריד. גם העובדה שהמוללות מציגות עצמן כמוסלמים אדוקים בקפדנות, בניגוד להנהגת הרש״פ/אש״ף החילונית־יחסית, יכולה הייתה לשמש כקו שבר.
ואולם, בשאיפתם המשותפת להשמיד את ישראל, הצליחו שני הצדדים לשים בצד מאות שנים של עוינות עדתית.
אחד משיאי השותפות המשותפת בין הרש״פ–אש״ף–איראן היה אירוע ספינת ה־Karine A.
לאחר דחיית הצעת שלום נוספת במהלך שיחות קמפ דייוויד בקיץ 2000, חזר יאסר ערפאת לרמאללה כדי להשלים את ההיבטים האחרונים של מלחמת הטרור שתכנן. הלחימה פרצה בספטמבר 2000, כאשר מחבלים פלסטינים ביצעו אלפי פיגועי טרור, בהם ירי, מכוניות תופת ופיגועי התאבדות. ככל שהמלחמה נמשכה, נזקקו הרש״פ והאש״ף ליותר תחמושת – ואז נכנסו האיראנים לתמונה.
במשך עשרות שנים חימש חברו ואיש סודו של ערפאת, פואד שובאקי, את אש״ף. לפיכך, כאשר הרש״פ–אש״ף נזקקו לנשק נוסף, היה זה שובאקי שערפאת שלח לטהרן. שובאקי לא אכזב. לאחר שסגר את העסקה, הוא דיווח לערפאת כי השיג 50 טונות של נשק תמורת סכום זעום של 7 מיליון דולר. שווי החימוש עצמו הוערך בלמעלה מ־15 מיליון דולר. מאחר שמימוני הרש״פ כבר עמדו תחת פיקוח, אישר ערפאת לשלם ממקור נזיל אחד – חשבון הדלק של הרש״פ. נרכשה ספינה – ה־Karine A – והנשק הועמס בחו״ל, כשהוא מוסווה לכאורה במטען לגיטימי.
אך התוכנית נכשלה. בשעות הבוקר המוקדמות של 3 בינואר 2002 יירטו לוחמי קומנדו ישראלים את ה־Karine A בים סוף ותפסו את הנשק.
בעוד ערפאת הכחיש כל קשר לאירוע, איש לא האמין לו. כדי להסיט את הביקורת נאלץ ערפאת לכלוא את שובאקי. כאשר שובאקי נעצר לבסוף בידי ישראל, הוא הסביר כי כל משלוח הנשק נתרם על ידי משמרות המהפכה האסלאמיות (IRGC), וכי למעשה כל מה שנדרש ממנו היה לשלם 125 אלף דולר עבור הספינה. כאשר ערפאת גילה ששובאקי שלשל לכיסו את יתרת הכסף, הוא זעם עליו – לא משום הגניבה עצמה, אלא משום שלא שיתף אותו בתרמית ולא חלק עמו את הכספים הגנובים. זעם זה, כך הסביר שובאקי, הוא שהוביל את ערפאת להסכים למאסרו.
בעוד מחמוד עבאס מעולם לא הצליח באמת לבסס מערכת יחסים עקבית עם המוללות, האיראנים תמכו וחימשו באופן פעיל את חמאס ואת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא״פ).
כך, לדוגמה, בשנת 2012 הודה יו״ר הלשכה המדינית של חמאס דאז, ח'אלד משעל, לאיראן על תפקידה בחימוש ובמימון תושבי רצועת עזה. במסיבת עיתונאים בקהיר, זמן קצר לפני ההכרזה על הסכם הפסקת אש שסיים מה שכונה “סבב אלימות” בין ישראל למחבלים מעזה, הביע משעל את תודתו לתפקיד האיראני בסיוע לעזה והודה להם על “הנשק והמימון”.¹
באופן דומה ציין מזכ״ל הגא״פ דאז, רמדאן שלח, כי “אינני חושב שיש בינינו לבין איראן, כציר התנגדות, חילוקי דעות כלשהם בנוגע למה שמתרחש בפלסטין או ביחס לתוקפנות נגד רצועת עזה. בנושא זה אנו תמימי דעים במאה אחוז עם איראן. איראן העניקה לנו את כל התמיכה, את הנשק המשרת את ההתנגדות – כל העולם יודע שמקורה העיקרי הוא איראן, או נשק שהגיע במימון איראני… נשק שהגיע לרצועה הגיע דרך מצרים של היום או של העבר, וזה יימשך גם בעתיד… יש לספק נשק להתנגדות, ולא ייתכן שרק איראן תספק לה נשק.”²
סגן מזכ״ל הגא״פ דאז, זיאד א־נח'אלה, ציין כי טילי הפג'ר 5 ארוכי הטווח שנורו במהלך הלחימה היו “מאחינו באיראן”. הוא הוסיף כי “אלה כלי נשק איראניים מצוינים” והודה לאיראנים על “הקורבנות הגדולים שהקריבו כדי שנשק זה יגיע לרצועת עזה.”³
בשנת 2014 יירטו לוחמי קומנדו ישראלים את הספינה KLOS-C – ספינה נוספת עמוסת נשק איראני שיועד לחמאס.⁴
מאחר שהנתיב הימי נתקל בקשיים, ניסו האיראנים גם לחמש את מחבלי עזה באמצעות נתיבים יבשתיים דרך תימן, סודאן ומצרים.⁵
יחיא סינוואר, אדריכל טבח 7 באוקטובר 2023, הצליח במיוחד להעמיק את קשרי הטרור עם טהרן. לאחר שנבחר בפברואר 2017 לעמוד בראש חמאס בעזה, פעל סינוואר במהירות להרחבת הקשר בין חמאס לאיראן. עד סוף 2017 ביקרה משלחת בכירה של חמאס בטהרן, והיחסים בין איראן הג'נוסידית לחמאס הוגדרו כ“מצוינים”.⁶
עלי ברכה, נציג חמאס בלבנון, ציין כי “איראן מודעת לכך שעצם העמידה האיתנה של ההתנגדות [חמאס] חיונית לה, כשם שחמאס מכיר בכך שהיחסים עם איראן מחזקים את ההתנגדות הפלסטינית, במיוחד משום שאיראן היא המדינה היחידה שתומכת בהתנגדות בכסף ובנשק.”⁷
מסמכים שנתפסו על ידי צה״ל בעזה לאחר טבח 7 באוקטובר חשפו אף הם את היקף הקשרים בין חמאס לאיראן. בין היתר נכללו בהם מגעים שכללו מימון איראני משמעותי לחמאס כדי “לקדם את התוכנית להשמדת מדינת ישראל בתוך שנתיים.”⁸
בעוד שעבאס, הרש״פ ואש״ף לא חזרו על טעותו של ערפאת בתמיכתו בדיקטטור העיראקי לשעבר סדאם חוסיין, ולא הביעו תמיכה גלויה במשטר האיראני – הם גם לא הביעו כל תמיכה בעם האיראני ובמחאותיו.
בחוכמה פוליטית, עבאס מבין כי מרד העם האיראני נגד משטרו אינו שונה במהותו ממרד שעלולים הוא, הרש״פ ואש״ף להתמודד עמו מצד העם הפלסטיני.
יהיו מניעיהם לשתיקה אשר יהיו, המציאות הברורה היא ששוב, עבאס, הרש״פ ואש״ף אינם מציבים עצמם בגלוי לצד המאבק נגד עריצות, ומעדיפים לגדר סיכונים – למקרה שמנהיג ציר הרשע יצליח לשרוד פעם נוספת.
