את הטור הזה אני כותבת מהמקלט בנוכחות השכנים שלי. האמת שחשבתי שהולך להיות יותר מלחיץ, לא הייתי כאן במשך ״מלחמת 12 הימים״, אבל חוויתי אותה גם מצד החברים שלי באיראן, וגם מצד המשפחה שלי בארץ והשורה התחתונה הייתה, פאניקה.
אמנם באיראן הכל מלווה בשמחה, אבל נראה כי עכשיו, לא משנה איפה, יש אווירה. נראה כי מצד כל הצדדים יש רצון להראות רצינות, כי לחימה בהיקף כזה נרחב במזה״ת והמפרץ הפרסי לא נראה מעולם. ידיעות כאלה שנראה שחיכינו להם עשרות שנים, נשמעות מכל רחבי האינטרנט, חלקן כבר אושרו, חלקן ע״פ מקורות זרים.
ועכשיו בואו נדבר על מה שקורה באמת.
מהשעה 8:13 ביום שבת אני מקבלת מבול של הודעות מאיראן (אולי זו הייתה כוונת המשורר בשימוש במושג ״מבול אל-אקצא״). ולא, זה לא הפתיע אותי. ידעתי שזה יגיע. ידעתי שהרגע הזה, אם וכאשר יקרה, יפגוש דור שלם שמחכה לו.
“סוף-סוף,” “חיכינו לזה כל כך הרבה זמן,” “עם ישראל והעם האיראני חיים.” זו לא רטוריקה. זו לא סיסמה. זו תחושה עמוקה של דור שמרגיש שההיסטוריה נותנת לו צ’אנס לתקן את 1979.
כן, איראן מאוחדת! מאוחדת לא סביב מלחמה, אלא סביב עמדה ברורה: המשטר לא מייצג את העם. וכשפוגעים במשטר, לא פוגעים בזהות האיראנית. להפך. רבים רואים בזה הפרדה הכרחית בין המדינה לבין מי שחטף אותה.
הדור שלי, בין מילניאלז לדור זי, לא מרגיש מחויב לנרטיב שהוכתב לו. הוא גדל על אינטרנט, על השוואות לעולם, על מחאות, על נשים שנרצחו בגלל שיער גלוי, על חיים תחת סנקציות שאין להם קשר לבחירה אישית. מבחינתו, התקיפות אינן “נגד איראן”, הן נגד מי שמנע ממנה להיות מה שהיא יכולה להיות.
הם היו מוכנים לצאת לרחובות כבר היום. לא כי מישהו שילם להם, לא כי מישהו הסית אותם, אלא כי יש שם רעב אמיתי לשינוי. אבל בבקשת רזא פהלוי, יורש העצר ומנהיג “המהפכה הלאומית של 2026”, הם מחכים. לא מתוך חולשה, מתוך הבנה שמהלך כזה חייב להיות מתוזמן וחכם.
וזה אולי הדבר שהכי קשה לעכל כאן: בזמן שאני יושבת במקלט בישראל, אני מקבלת הודעות תמיכה מאיראן ואף אחת לא לוחשת ולא ברמיזה, כל הופעה מתקבלת באופן ישיר וברור.
השיח הרשמי עוד מנסה להציג עימות בין עמים. אבל בשטח, ברחוב, בצ’אטים הפרטיים, בתגובות הסגורות, יש סיפור אחר. סיפור של עם שלא מזהה את עצמו בהנהגה שלו, ושלא מוכן להמשיך לשלם את המחיר של אידיאולוגיה שלא בחר בה.
אני לא תמימה. אני לא חוגגת מלחמה (אולי קצת כי אני מאמינה שזה ישחרר את כל המזה״ת). אני מבינה היטב את הסיכונים, את ההשלכות, את הכאב. אבל אני גם מסרבת להתעלם ממה שאני רואה ושומעת בזמן אמת.
הפעם, לפחות מהזווית שלי, אין בלבול. איראן, העם האיראני, יודע איפה הוא עומד. ואם כבר כותבים היסטוריה, אז לפחות לכתוב אותה בלי להתנצל.
