בכירים בירושלים מביעים דאגה עמוקה ממעמדה ההולך ומתחזק של טורקיה בזירה האזורית והבינלאומית, מעמד הזוכה גם לגיבוי מצד נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. במקביל, גוברת בירושלים ההערכה כי אנקרה שואפת למצב את עצמה כמעצמה אזורית בעלת יכולת גרעינית, במיוחד על רקע תחושת השחיקה ההדרגתית של המשטר האיראני.
הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן העלה בפומבי את סוגיית הנשק הגרעיני כבר בשנת 2019. ב-4 בספטמבר אותה שנה, בעצרת של מפלגת הצדק והפיתוח בסיוואס, הצהיר כי לטורקיה יש שאיפות להשיג יכולת גרעינית צבאית. "איננו יכולים לקבל מצב שבו מעצמות גדולות מחזיקות בנשק גרעיני בעוד שטורקיה מנועה מיכולות כאלה", אמר אז ארדואן.
הוא התייחס במפורש לישראל וטען כי עצם החזקתה ביכולת כזו מגנה עליה מלחצים חיצוניים ומרתיעה יריבים.
ב-9 בפברואר 2026 חזר שר החוץ הטורקי, חאקאן פידאן, על רוח הדברים בריאיון ל-CNN. לדבריו, טורקיה בוחנת את ההשלכות האסטרטגיות הרחבות של מרוץ חימוש גרעיני אזורי. עם זאת, הדגיש כי לטורקיה אין כיום תוכנית נשק גרעינית פעילה וכי היא חתומה על אמנת אי-הפצת הנשק הגרעיני. הוא תיאר את הסוגיה כעניין אסטרטגי ברמה גבוהה שיש לבחון במסגרת "התמונה הרחבה".
בשלב זה מתמקדת טורקיה בהקמת תחנות כוח גרעיניות אזרחיות, הראשונות מתוך שלוש מתוכננות.
לצד זאת, גורמי ביטחון ישראלים מעריכים כי ארדואן פועל במקביל להקיף את ישראל בזירה הדיפלומטית. לפי הערכות אלו, אנקרה פועלת לאיחוד העולם הסוני וליצירת מערך אזורי חדש, הכולל גם יריבים ערבים לשעבר כמו מצרים, במסגרת התלכדות רחבה יותר שעשויה להסיט את המומנטום האזורי נגד ישראל.
לדבריהם, היעד הוא להחליף את "חומת האש האיראנית" בחומה דיפלומטית סונית מאוחדת סביב ישראל, שתצמצם את חופש התמרון שלה ותבודד אותה פוליטית.
באפריקה מעורבת טורקיה, על פי אותם גורמים, במה שמוגדר כ"מלחמת צללים", מאבק אסטרטגי המשתרע מלוב דרך סודאן ועד סומליה. טורקיה, מצרים וערב הסעודית מביעות דאגה מהאפשרות שישראל תכיר בסומלילנד, ומתאמות צעדים להגבלת חופש הפעולה האסטרטגי שלה בזירת הים האדום.
מקורות בכירים במערכת הביטחון מציינים כי מדינות רבות במזרח התיכון רואות את היחלשותה של איראן כתהליך בלתי הפיך. בתגובה לכך, מתארגן ציר סוני רחב במטרה למלא את הוואקום שנוצר בין הים האדום למפרץ הפרסי.
ישראל ניצבת אפוא מול סביבה מורכבת יותר, שבה מספר מדינות סוניות, חלקן עוינות בגלוי, פועלות בזירה, כאשר טורקיה ממלאת תפקיד מרכזי.
במציאות זו, עלולה ישראל להתקשות יותר ויותר בתרגום עליונותה הצבאית להישגים אסטרטגיים מיידיים.
למרות סירובה של טהראן להיענות לדרישות הנשיא טראמפ בסוגיות הגרעין, הטילים הבליסטיים והשלוחות האזוריות, מעמדה האזורי של איראן נשחק משמעותית מאז מלחמת 12 הימים ביוני האחרון. מוקדי ההשפעה שלה בסוריה, בלבנון וברצועת עזה נפגעו קשות. במקביל מתמודדת איראן עם משבר כלכלי עמוק, המוחמר בשל מחסור במים ובמזון, בעוד ארצות הברית ממשיכה להדק את משטר הסנקציות ולהגביר את הלחץ על המשטר.
בפועל מתגבשת קואליציה סונית רחבה הכוללת את ערב הסעודית, טורקיה, מצרים, קטאר ופקיסטן. חלק ממדינות אלו משתפות פעולה גם במסגרת צבאית, ומתאמות אינטרסים במטרה למנוע התחזקות מחודשת של איראן ולהרחיב את השפעתן בזירות מרכזיות כגון סוריה, לבנון והים האדום.
בכירים דיפלומטיים בישראל מביעים דאגה מהקואליציה המתגבשת, אף שחלק מחברותיה מקיימות קשרים הדוקים עם וושינגטון. לטענתם, הסיכוי לנורמליזציה עם ערב הסעודית הולך ופוחת. ריאד, שבעבר בחנה ברצינות הצטרפות להסכמי אברהם, אימצה בתקופה האחרונה גישה ביקורתית ונוקשה יותר כלפי ישראל, בעיקר על רקע המלחמה בעזה והיעדר התחייבות ישראלית להקמת מדינה פלסטינית.
בשבועות האחרונים אף נרשם עימות פומבי חריג בין ערב הסעודית לאיחוד האמירויות סביב ההתפתחויות בדרום תימן. אבו דאבי, שהובילה את תהליך הנורמליזציה עם ישראל, מוצאת עצמה כיום בעמדה מורכבת יותר בעולם הערבי.
התרחקותה של ערב הסעודית מישראל מותירה את איחוד האמירויות מבודדת יחסית, וממצבת את ריאד כגורם המרכזי בזירה הסונית.
על רקע מלחמה מתמשכת בעזה, קיפאון בזירה הפלסטינית ומדיניות ישראלית בגדה המערבית, השתלבותה של ישראל במסגרת אזורית רחבה נעשית מורכבת יותר ויותר. איחוד האמירויות, השותפה הערבית הבולטת ביותר של ישראל, חשה אף היא במידה של בידוד בתוך המרחב הערבי.
המזרח התיכון מצוי בעיצומו של שינוי אסטרטגי. איראן נותרת שחקן מרכזי, אך אינה עוד הכוח הבלעדי המכתיב את כללי המשחק. במקומה מתגבשת קואליציה סונית חדשה השואפת לעצב סדר אזורי מעודכן.
במערכת הביטחון מזהירים כי אם ערב הסעודית, פקיסטן וטורקיה יפעלו בתיאום הדוק, תידרש ישראל להערכה מחודשת של תפיסת הביטחון שלה ושל חופש הפעולה האסטרטגי שלה. כל מהלך ישראלי עלול לקבל משמעות שונה כאשר הוא מתמודד מול שלוש מעצמות סוניות מתואמות. גם אם הברית אינה מוגדרת רשמית כאנטי-ישראלית, עצם קיומה מצמצם את המרחב הדיפלומטי והצבאי שאליו התרגלה ישראל.
תפקידה של פקיסטן בולט במיוחד. כמדינה גרעינית שסיפקה ערבויות ביטחוניות רשמיות לערב הסעודית, איסלאמאבאד משנה את מאזן הכוחות האזורי. במקום להזדקק להתקרבות לישראל כחלק ממסגרת הגנה מפני איראן, יכולה ריאד להסתמך על מערך כוח סוני פנימי.
התפתחות זו מפחיתה את התמריצים הסעודיים לקדם נורמליזציה עם ישראל ועלולה לסבך תהליכים דיפלומטיים שהחלו להתגבש בשנה האחרונה.
במקביל, ההתפתחויות מציבות את ישראל במסלול של יריבות מתעצמת עם טורקיה, הצפויה למלא תפקיד מוביל בארכיטקטורה האזורית החדשה. אנקרה, המזוהה עם ציר האחים המוסלמים, עשויה לנצל את הברית המתרקמת להעמקת השפעתה בעולם הסוני ובזירה הפלסטינית, ובכך לצמצם את מרחב התמרון של ישראל מול מדינות המפרץ ולהעמיק את הפער האסטרטגי בין ירושלים לאנקרה.
