דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח בעיתונות האיראנית בימים האחרונים של נובמבר ובראשית דצמבר 2025: בין חגיגת "הרתעה" מול ארצות הברית וישראל לבין מציאות של אינפלציה דוהרת, אי שוויון חברתי הולך ומעמיק ושסע גלוי בין הנהגת המשטר לבין הזרם הקיצוני מבית.
הגרעין, הסנאפבק והוויכוח על NPT
העיתונות האיראנית מתארת את תוכנית הגרעין כעובדה מוגמרת וכנכס זהותי. אחד הטקסטים מדגיש כי "הטכנולוגיה הגרעינית של איראן היא נתיב אינסופי של חידושים מדעיים וטכנולוגיים", ומוסיף שהידע "מוטמע במוחם של המדענים" ואינו ניתן להשמדה באמצעות מתקפות או סנקציות.
על רקע זה, הפעלת מנגנון הסנאפבק על ידי "הטרויקה האירופית" – בריטניה, צרפת וגרמניה, מוצגת כהסלמה פוליטית וכהפרת זכויות. טהראן מודיעה כי "הסכם קהיר" עם סבא"א הפך "חסר תוקף", ומאותת על צמצום שיתוף הפעולה עם הסוכנות. במקביל, במג'לס נדונות ברצינות "דרכי יציאה מן האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני", מהלך שמוצג כאופציה לגיטימית בתגובה ללחץ המערבי.
שר החוץ, סייד עבאס עראקצ'י, מנסה לשדר שילוב של קשיחות ופתיחות. מצד אחד הוא מדגיש כי "נכון לעכשיו לא מתקיים שום משא ומתן" וכי הבעיה היא "הגישה וההתנהגות של האמריקאים, לא היעדר המתווכים". מצד אחר, הסיסמה הרשמית היא דרישה ל"משא ומתן מאוזן והוגן". בכירים אחרים מטיחים במערב שאלה רטורית: אם אכן הצלחתם "לחסל את העבודה הגרעינית במלחמה", מדוע אתם ממשיכים להתעקש על מסלול דיפלומטי?
כך נבנה נרטיב כפול: הגרעין כמקור גאווה ו"עוצמה לאומית", אל מול מערב שמואשם בשימוש פוליטי בכלי הסנקציות והפיקוח. האיום המרומז ביציאה מ־NPT הופך לכלי לחץ מרכזי בשיח.
חזית החוץ: "מלחמת 12 הימים" והדיפלומטיה האזורית
בזירת החוץ, "מלחמת 12 הימים" עומדת במרכז. יו"ר המג'לס מוחמד באקר קאליבאף מצוטט כמי שאומר שטילי איראן "עברו דרך שכבות ההגנה של נאט"ו וכיפת ברזל", והעיתונות מדגישה "תבוסה כפולה" לארצות הברית ול"משטר הציוני". המלחמה מתוארת כאירוע ש"שבר את מיתוס ההרתעה" של המערב.
ח'אמנאי עצמו מכחיש כל טענה להעברת מסרים חשאיים לוושינגטון. לדבריו, "הודעה באמצעות מתווך לאמריקה היא שקר מוחלט", וארצות הברית היא זו שספגה "נזק כבד" במהלך העימות. במאמרי דעה חוזרת הטענה שהמטרה האסטרטגיתארוכת הטווח של המערב היא לא רק ריסון הגרעין אלא החלפת המשטר בטהראן.
על רקע זה, ביקורי הפתע של שר החוץ הטורקי האקאן פידאן וסגן שר החוץ הסעודי סעוד בן מוחמד א־סאטי בטהראן זוכים להדגשה. הם מוצגים כתוצר של "היערכות אזורית להרתעת תל אביב", וכניסיון לבנות מסגרת אזורית שתמנע מדרון לעימות רחב יותר. בו בזמן, ישנה גם ציפייה שוושינגטון תשתמש באנקרה ובריאד כמתווכות פוטנציאליות, גם אם עראקצ'י עצמו מבהיר שאין כעת דיאלוג פעיל.
ביחסים עם טורקיה, העיתונות מדגישה עלייה של 65 אחוז בהיקף הסחר בשנת 1403 ודיונים על פתיחת קונסוליה איראנית בוואן. עראקצ'י מדגיש כי "מקור האיום הגדול ביותר על סוריה נובע מהמשטר הציוני ומהכיבוש שלו", ובכך מנסה לעגן את ההתקרבות הטורקית-איראנית סביב הזירה הסורית.
בזירת הפלסטינים נדחית בבוז תוכנית האמריקאית "בעלת 20 הנקודות" לעזה, המיוחסת לממשל טראמפ ומוצגת כבעלת "שש השלכות וחמש סיבות לכישלונה". הכותבים טוענים שהיא נשענת על "מסגרות שחוקות" ומניחה פירוק חד־צדדי של חמאס מנשקו, ללא מענה ל"עקרון ההתנגדות".
החזית הפנימית: קריאה לאחדות מול הקיצונים
בזירה הפנימית מנסה המשטר לצייר את החברה במצב של "אחדות לאומית" אחרי המלחמה. ח'אמנאי קורא מפורשות ל"שמירה וחיזוק של האחדות הלאומית", ומגדיר אותה כ"גורם חשוב ביותר לעוצמה הלאומית". הוא מדגיש שבמהלך "מלחמת 12 הימים" גם מתנגדי המערכת התייצבו, לדבריו, לצד המשטר אל מול האיום החיצוני. לצד זאת, הוא מעניק גיבוי פומבי לנשיא פזשכיאן ולממשלתו.
אולם מתחת לנרטיב האחדות ניכרת מתיחות חריפה מול הזרם ה"תקיף" והקיצוני. מאמרי דעה טוענים כי "הממשלה לא צריכה לשלם כופר לקיצונים", שמפרשים את דברי המנהיג "לפי מצפונם האישי" ומתעלמים מכללי המשחק הפוליטיים. יש שמאשימים את הזרם הזה בכך שהוא רואה את עצמו "מעל העם" ולא מחויב למגבלות מוסדיות.
במישור הביטחוני־מדיני, משרד החוץ מגנה בחריפות את החלטת אוסטרליה להכריז על משמרות המהפכה כארגון טרור, ומגדיר אותה "פעולה פוליטית" המונעת מ"לחץ ציוני". במזרח איראן, הכרזתן של כמה קבוצות כארגון טרור מאוחד ("ג'יש א־זולם") מתוארת בעיתונות כ"תרחיש נואש של המשטר הציוני" וכ"הודאה רשמית בפשיטת רגל ארגונית".
הכלכלה: אינפלציה, דלק ושחיקת מעמד הביניים
אם בזירת החוץ השיח מדבר על "הרתעה", בזירת הכלכלה התמונה היא של מדרון תלול. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על אינפלציה נקודתית של 49.4 אחוז בחודש אבאן, ועל אינפלציה של 66.1 אחוז במוצרי מזון. אחד המאמרים מתאר זאת כ"חיים במדרון תלול של נפילה", ומשווה את מצבו של מעמד הביניים למי שמחליק בהדרגה אל שורת הנזקקים.
החלטת הממשלה להכניס מדרגת תמחור שלישית לדלק במחיר של 5,000 תומאן לליטר מוצגת כ"אות אינפלציוני" מסוכן. הכותבים שואלים כיצד ניתן להצדיק העלאת מחירי דלק בתירוץ "מגבלות במקורות מטבע חוץ", כאשר באותה נשימה הממשלה "מנגישה יבוא של מוצרי צריכה יוקרתיים". נוצר רושם של מדיניות שמגינה על אליטות צרכניות בעיר הגדולה ופוגעת בשכבות הביניים והנמוכות בפריפריה.
הבנק המרכזי מדווח על הקצאת 8.5 מיליארד דולר במטבע חוץ מועדף לייבוא מוצרי יסוד, אך בעיתונות מזהירים מפני שתי תופעות: שימוש גובר במט"ח, מטבעות זהב ומטבעות קריפטו, כמסלול לעקיפת מערכת המס, ונפילה של כ-18 אחוז ביצוא לעיראק, שמיוחסת למגבלות על גז איראני ולדרישות מכס חדשות בבגדאד.
פזשכיאן מודיע על עליית שכר ממוצעת של 28 אחוז בתקציב הקרוב. הפרשנים מציינים שמדובר במספר הנמוך בהרבה מהאינפלציה, ומזהירים כי "אם השכר לא יעלה באופן פרופורציונלי לאינפלציה, נהיה עדים לקריסת משפחות". השיח הכלכלי מציג אפוא מערכת שמצהירה על "עמידה מול הסנקציות" אך מתקשה לעצור את השחיקה היומיומית של רמת החיים.
חברה, נשים ואי שוויון דיגיטלי
בזירה החברתית, פרשת "האינטרנט הלבן" הופכת לסמל של מערכת כללים כפולה. מתברר שקיים קו אינטרנט לא מסונן המוקצה לפקידי ממשל ולעיתונאים מקורבים, בעוד הציבור הרחב נאלץ לשלם עבור חיבורים איטיים, מסוננים ויקרים, ולהוסיף עליהם תשלום עבור שירותי עקיפה. אחד המאמרים מתאר זאת כ"אפליה מכאיבה הנוגדת את הצדק" ומזהה בכך "סימן להרחבת אי השוויון המבני". מבחינת האזרח הפשוט, המרחב הדיגיטלי הופך לעוד זירה שבה "יש להם ואנחנו אין".
במקביל מתנהל ויכוח סוער סביב רפורמה בדיני המוהר. מבקריה טוענים כי מדובר במהלך של "נישול נשים מזכויותיהן" וכי הוא מפרק את "פאזל הזכויות הכלכליות של המשפחה". ברקע: אינפלציה דוהרת והיעדר מנגנוני ביטחון כמו חלוקת רכוש משותף, שהופכים את המוהר למעטפת ביטחון כלכלית עבור נשים רבות. תחת תנאים אלה, רפורמה שנועדה כביכול "לייעל" את המערכת מובנת כצעד הפוגע בצד החלש.
פזשכיאן מנסה למסגר את השיח סביב "חיים חברתיים צנועים וטהורים". הוא קורא לקדם את נושא הצניעות והחג'אב "בחוכמה ותבונה", להיעזר באנשי תרבות וספורטאים כ"הון חברתי", ולהימנע מצעדים דרקוניים שיערערו עוד יותר את אמון הציבור. הסאב־טקסט ברור: המשטר אינו יכול להרשות לעצמו "משבר צניעות" נוסף בסגנון מחאת 2022, על רקע משבר כלכלי וחברתי מתמשך.
ספינת מלחמה עם סיפון מוצף
השיח בעיתונות האיראנית בסוף 2025 מצייר מדינה שמנסה להציג את עצמה כספינת מלחמה מנצחת שזה עתה יצאה מקרב ימי סוער, אך מתמודדת עם הצפה מתחת לסיפון. כלפי חוץ, טהראן מדברת על "ניצחון היסטורי" במלחמת 12 הימים, על טילים שעוברים את מערכות ההגנה של נאט"ו ועל מוכנות להחריף את העימות הגרעיני אם יימשך "העושק הפוליטי" של המערב.
בתוך הבית, הסיפור אחר: אינפלציה שמכרסמת ברמת החיים, צעדי דלק שנראים לציבור כהעמקת הנטל, אי שוויון דיגיטלי שמקבל שם ופנים בדמות "האינטרנט הלבן", ורפורמות משפטיות המפרקות רשתות ביטחון כלכליות של נשים. בו בזמן, הקריאה של ח'אמנאי ל"אחדות לאומית" ולתמיכה בממשלת פזשכיאן מלווה בביקורת גוברת על הזרם הקיצוני, שמואשם בכך שהוא חותר תחת אותה יציבות שאמורה לשמר את המשטר.
כך מתייצבת איראן על קו דק: בין הצורך לשמר תדמית של עוצמה והרתעה בזירה האזורית והבינלאומית, לבין הצורך למנוע שמדרון כלכלי וחברתי תלול יערער מבפנים את אותה ספינת מלחמה שהמשטר מנסה להציג כבלתי ניתנת לטביעה.