לבנון מאותתת בתקופה האחרונה על גמישות מדינית מסוימת, במיוחד סביב שיחות הפסקת האש עם ישראל ושילוב אזרחים בוועדת הפיקוח. אולם סימנים אלה, למרות חשיבותם, אינם מצביעים על התקרבות אמיתית לנורמליזציה. לבנון, לפי הערכות גורמי ביטחון בכירים, עדיין כבולה לחלוטין לשלטון דה-פקטו של חיזבאללה ולתנאי הקונסנזוס הערבי, ובראשם הדרישה להקמת מדינה פלסטינית כתנאי לכל נרמול.
במהלך השנה האחרונה מונה סימון כרם לראש המשלחת הלבנונית לשיחות, מהלך שנתפס על ידי חלקים במערכת הפוליטית כביטוי לפתיחות. אולם תגובתו החריפה של נעים קאסם, סגנו של נצראללה, חשפה את עומק ההתנגדות בתוך המחנה הפרו-איראני לכל צעד שנראה כוויתור. מבחינת חיזבאללה, כל שינוי בהרכב המשלחת או בדיון בנושאים כלכליים אינו אלא "מעידה" נוספת מסדרה של טעויות בעיניהם.
הערכת גורמי ביטחון ישראליים היא שלבנון נמצאת למעשה בין שתי אפשרויות בלבד: מלחמה או מלחמה, ורק לוח הזמנים לא ידוע. חיזבאללה, שנחלש בצורה משמעותית לאחר שהפך את לבנון ל"חזית תמיכה" בעזה אחרי ה-7 באוקטובר, מנהל כעת מרוץ נגד הזמן. הארגון מקווה שהשינויים הפוליטיים בישראל ובארה"ב ישפרו את מצבו, ובמקביל מנסה לבסס קשרים אזוריים חדשים עם טורקיה ועם סוריה תחת הנהגתה הזמנית החדשה.
מנגד, בחירתו של גנרל ג'וזף עאון לנשיא, בחירה שחיזבאללה ניסה למנוע לאורך זמן, מאותת על רצונן של קבוצות לבנוניות לחזק את מוסדות המדינה ולדרוש "מונופול מדינתי על הנשק". אולם הסיסמה הזו מתנגשת חזיתית עם המציאות: חיזבאללה, בתמיכת איראן, מסרב לפרק את צבאו הפרטי.
הבעיות המרכזיות שמונעות מלבנון התקדמות לנורמליזציה ברורות:
- היא בת ערובה של חיזבאללה, שמאיים במלחמת אזרחים אם יופעל עליו לחץ להתפרק.
- היא מחויבת לקונסנזוס הערבי, שלפיו נורמליזציה תיתכן רק לאחר הקמת מדינה פלסטינית.
למרות הצורך העמוק ביציבות ושיקום, ולמרות צעדים טכניים חשובים כמו הרחבת המנדט של ועדת הפיקוח, לבנון רחוקה מאוד מכל תהליך מדיני עם ישראל. הלחץ האמריקאי והישראלי לפירוק חיזבאללה מנשקו גובר, ולבנון מאבדת את מרחב התמרון שהיה לה בעבר. כל עוד חיזבאללה שומר על כוחו הצבאי והפוליטי, הנורמליזציה איננה אפשרית, גם אם חלק מהמערכת הפוליטית היה מעוניין בכך.
