לאחר יותר משנה, בעקבות חזרת כל החטופים והחטופות שהוחזקו על ידי ארגוני טרור ברצועת עזה, וכחלק מיישום תוכנית הפסקת האש שנוסחה וקודמה על ידי הנשיא טראמפ, מעבר רפיח בין רצועת עזה למצרים נפתח מחדש למעבר.
פתיחת המעבר מחדש מעלה סוגיות ביטחוניות מורכבות מאוד, כולל היכולת למנוע הברחת נשק ומחבלים אל ומחוץ לרצועה. לצד הסכנות הביטחוניות הברורות הללו, עם זאת, מסתתר איום נוסף לא פחות משמעותי. איום זה מתבטא כעניין קטן ופשוט, בצורת חותמת מעבר. אך מאחורי חותמת קטנה זו מסתתרת סכנה משמעותית, ומדינת ישראל חייבת להתמודד איתה ללא דיחוי נוסף.
לפי הדיווחים, מסמכי הנסיעה של הנכנסים והיוצאים דרך מעבר רפיח מוטבעים בחותמת הנושאת את הכיתוב "מדינת פלסטין" לצד דגל "פלסטין".
באמצעות חותמת זו, הפלסטינים שמפעילים את המעבר תחת מטריית תוכנית טראמפ מנסים ליצור מציאות שקרית, כלומר, שהנכנסים והיוצאים מרצועת עזה עושים זאת ממדינה שאינה קיימת.
השימוש בבול זה, יחד עם סמל הרשות הפלסטינית כסמל הוועד הלאומי למנהל עזה (NCAG),1 מחזק את הנרטיב שהרשות הפלסטינית, שהפכה למדינה, שולטת במעבר, ועושה זאת בשם "מדינת פלסטין".
אין סיבה שמדינת ישראל תסכים למציאות הזו. "מדינת פלסטין" אינה קיימת, והרשות הפלסטינית לא צריכה למלא כל תפקיד בממשל עזה. אם, לעומת זאת, ישראל תעצום עין בנושא זה, כפי שעשתה לעיתים קרובות מול הרשות הפלסטינית, זו תהיה טעות עם השלכות ארוכות טווח, ולא יהיה לנו את מי להאשים מלבד עצמנו.
הבול במעבר רפיח
לפני הסכמי אוסלו, ישראל שלטה במעברים בין מצרים לרצועת עזה. במהלך תקופה זו, מסמכי מסע הוטבעו על ידי הממשל הצבאי ברצועה. במסגרת הסכמי אוסלו והעברת הסמכות מישראל לרשות הפלסטינית, הסדרי הכניסה והיציאה לעזה (וליהודה ושומרון דרך ירדן) הוסדרו בנספח I ובנספח V של הסכם הביניים מספטמבר 1995. 2
לגבי הכניסה, נקבע כי ברגע שכניסתו של אדם ממצרים לעזה (או מירדן ליהודה ושומרון) מאושרת מטעמי ביטחון, הוא יקבל חותמת מהצד הפלסטיני. סעיף VIII(3)(h), תחת הכותרת "הסדרי כניסה ממצרים וירדן דרך הזרוע הפלסטינית," קובע:
הצד הפלסטיני יספק לנוסעים שכניסתם מאושרת היתר כניסה חתום על ידי הצד הפלסטיני שיצורף למסמכים שלהם.
לגבי היציאה, סעיף VIII(4), תחת הכותרת "הסדרי יציאה למצרים וירדן דרך האגף הפלסטיני", קובע כי אותם נהלים החלים על הכניסה יחולו בסדר הפוך.
למרות שהנספח התייחס שוב ושוב לצורך ב"בול", הוא לא ציין את צורתו, מראהו או תכולתו. הסדר זה נשאר בתוקף עד לעזיבת ישראל את רצועת עזה ב-2005. לאחר מכן הוחלף בהסכם חדש בין ישראל לרשות הפלסטינית, המשתקף ב"מסמכים מוסכמים על תנועה וגישה מעזה ואליה", מתאריך 15 בנובמבר 2005. 3
במסגרת ההסדר הזה, הרשות הפלסטינית הייתה אמורה להפעיל את מעבר רפיח: "רפיח תופעל על ידי הרשות הפלסטינית".4
עם זאת, לאחר הבחירות הפלסטיניות בינואר 2006 וניצחון חמאס, ובמיוחד לאחר השתלטות חמאס על עזה ב-2007, קרסו ההסכמים בין ישראל לרשות הפלסטינית בנוגע לעזה, הן אלה של אוסלו והן אלו של 2005. חוסר המעורבות של הרשות ברפיח היה ברור כאשר ראש ממשלת הרשות הפלסטינית דאז התלונן שחמאס שומר על כל ההכנסות מהמעבר ואינו חולק אותן.5
לאחר הטבח ב-7 באוקטובר 2023, ולאור ההכרה בכך שהרשות הפלסטינית מקדמת, מסיתה ומתגמלת טרור, קוראת להשמדת ישראל ומנציחה את נרטיב "זכות השיבה", התגברה הבנה רחבה כי אין להעניק לרשות תפקיד עתידי בממשל בעזה.
כפי שאמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-18 בנובמבר 2023:
עזה לעולם לא תאיים שוב על אזרחי ישראל. אני לא אסכים שכל גוף שתומך בטרור, משלם לטרוריסטים ולבני משפחותיהם, ומחנך את ילדיו לרצוח יהודים ולהשמיד את מדינת ישראל ייכנס אליו. ללא שינוי כזה במנהל האזרחי של עזה, זו רק שאלה של זמן עד שעזה תחזור לטרור, ואני לא אסכים לכך.6
הוא חזר על עמדה זו פעמים רבות.
תוכנית טראמפ
תוכניתו של הנשיא דונלד טראמפ להשגת הפסקת אש, הבטחת שחרור כל בני הערובה ושיקום עזה הושקה בספטמבר 2025 ואומצה על ידי האו"ם באוקטובר 2025. 7
מעבר להפסקת האש ושחרור בני הערובה, התוכנית קבעה מספר מסגרות, בראשן מועצת השלום (BoP). תחתיה, פועלת הוועדה הלאומית למנהל עזה (NCAG), האחראית על ניהול היומיומי של עזה.
התוכנית מציינת במפורש כי לרשות הפלסטינית לא יהיה כל תפקיד בממשל ברצועת עזה עד שתשלים תוכנית רפורמה מקיפה. היא מבהירה עוד כי רק לאחר יישום נאמן של רפורמות אלו ניתן ליצור תנאים לדרך אמינה להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית.
לכן, גם כאשר אומצה על ידי האו"ם, התוכנית מכירה בכך שאין כיום מדינה פלסטינית.
קשיים מהותיים
הדרישה לבול פלסטיני נולדה בהסכמי אוסלו ובהסכם ההתנתקות מ-2005.
ב-2012, אש"ף ביקש הכרה באו"ם ב"מדינת פלסטין", בניגוד בוטה להסכמי אוסלו. בעוד שחברות מלאה נדחתה במועצת הביטחון, העצרת הכללית של האו"ם העניקה לפלסטין מעמד של מדינת משקיפה שאינה חברה. הרשות שינתה לאחר מכן את הכינוי הרשמי שלה מ"הרשות הלאומית הפלסטינית" ל"מדינת פלסטין".
למרות שישראל לא ביטלה את הסכמי אוסלו בתגובה להפרות אלו, המשך השימוש בחותמת "מדינת פלסטין" (במיוחד לאחר 7 באוקטובר) עשוי לרמוז על הסכמה ישראלית לשליטת הרשות הפלסטינית בעזה, אפילו באופן סמלי. דבר זה סותר את מדיניותו הציבורית של ראש הממשלה ומערער אותה בפועל.
המלצה לפעולה
בעידן הנוכחי של מערכות גבול ממוחשבות, חותמת פיזית אינה נושאת משמעות תפעולית ממשית. משמעותה היא סמלית והצהרתית בלבד – היא משקפת מי שולט בשטח.
הטבח ב-7 באוקטובר יצר מציאות חדשה בעזה ומחק למעשה הסדרים קודמים, כולל הסכמי אוסלו והבנות שהושגו לאחר ההתנתקות ב-2005. ממשלת ישראל חייבת לבטא שינוי זה באופן עקבי.
באופן אידיאלי, כביטוי לשליטה ישראלית, מסמכי נסיעה צריכים להיות מוטבעים על ידי מדינת ישראל. עם זאת, בהתחשב ברגישויות בינלאומיות, קיימים פתרונות חלופיים. לדוגמה, יש להסיר את כל סמלי הרשות הפלסטינית או "מדינת פלסטין". במקום חותמת ישראלית, מסמכים יכולים פשוט לשאת סימון ניטרלי כמו "אישור כניסה" או "אישור יציאה" – לא יותר.
לחילופין, בשל מערכות גבול דיגיטליות, ניתן לקלוט את האישור באופן אלקטרוני ללא חותמת פיזית כלל.
משמעויות עבור הדרכונים הפלסטיניים
על פי הסכמי אוסלו, ישראל הכירה בסמכות הרשות הפלסטינית להנפיק דרכונים. תושבי עזה הנוסעים למצרים שאין להם דרכונים אחרים משתמשים בדרכונים שהונפקו על ידי הרשות הפלסטינית.
אם חותמת הרשות הפלסטינית מבוטלת, יש לבחון באופן מקיף חלופות לדרכונים אלה. אם הם נושאים את הכותרת "מדינת פלסטין", הנושא הזה הופך לדחוף אף יותר.
הערה אחרונה
יש הטוענים ש"המשפט הבינלאומי" דורש מסמכי נסיעה עם חותמת הרשות הפלסטינית. לטענה זו אין בסיס. כל מי שנסע לאחרונה לארצות הברית, בריטניה או מדינות אחרות יודע שחותמת דרכון פיזית כבר נעלמה ברוב המקרים, והוחלפה ברשומות כניסה ויציאה דיגיטליות.
יתרה מזאת, החוק הבינלאומי אינו מסדיר את הנושא הזה כלל. זה משאיר לכל מדינה חופש לקבוע אילו מסמכים וחותמות נדרשים לכניסה ויציאה ממנה.
