לאחר עימותים קטלניים בין כוחות כורדיים, יחידות של ממשלת המעבר הסורית ומיליציות שבטיות ערביות, ולאחר שמשאים ומתנים נתקעו פעם אחר פעם, הזירה הסורית חשפה שוב עד כמה מסלולה הפוליטי עדיין בלתי מיושב ולא יציב. ביקרתי לאחרונה בארביל, ברגע שבו השאלה הכורדית בסוריה כבר לא הייתה תיאורטית, אלא מתרחשת בזמן אמת.
בעוד האלימות הסלימה, לצד ההכרזה האמריקנית בנוגע לעתיד הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF) והמשך הפגיעה בקהילות מיעוטים, מן החוף העלווי ועד סווידא הדרוזית, שאלה אחת הפכה בלתי נמנעת: איזה מודל, אם בכלל, יכול לקיים סוריה יציבה ורב-תרבותית?
במהלך ביקורי האחרון בכורדיסטן העיראקית, שיחות עם גורמים פוליטיים, צבאיים ואנשי חברה אזרחית שיקפו הערכה מפוכחת של הרגע. לא היו אשליות רבות באשר לכיוון שאליו עשויה סוריה להתקדם. הדאגות התמקדו ברקורד של הנהגת המעבר, ביחסה המוקדם לדיסידנטים, ובהשלכות האפשריות של פירוק ה-SDF, במיוחד בכל הנוגע למחנות הכליאה של פעילי דאעש.
על רקע זה, ארביל הציעה דבר נדיר באזור: לא שלמות, אלא מודל מתפקד.
במשרד ההקדשים והעניינים הדתיים פגשתי את חאלד ג'מאל אלבר, מנכ"ל ענייני הנוצרים. בשנת 2015, בשיא טרור דאעש, אלבר ועמיתו קידמו הצעה להכרה רשמית בכל הדתות הקיימות באזור. הפרלמנט של כורדיסטן אימץ אותה.
כיום ממשלת האזור הכורדי מכירה בשמונה דתות: האסלאם, הנצרות, היזידיות, היהדות, המנדעיות-שבאיות, הזורואסטריות, הקאקא'י והבהאית.
המסגרת הזו לא נוצרה ברגע של רגיעה. היא עוצבה תחת לחץ, כאשר קהילות נמחקו מן המפה. מה שבלט בארביל לא היה רק המדיניות עצמה, אלא העקביות שבה הוסברה. שוב ושוב הוזכרה ההנהגה, ולעיתים קרובות הופנתה ההתייחסות לחזון ארוך הטווח של משפחת ברזאני. הרעיון שכיבוד השונות מחזק יציבות אינו מוצג שם כתיאוריה, אלא כפרקטיקה.
בהירות דומה עלתה גם בדיונים על מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK). הביקורת הייתה רחבה ועקבית להפליא. החששות לא היו רק אידיאולוגיים אלא גם אסטרטגיים. העוינות שלה למערכות מערביות, קשריה עם איראן ומיקומה האזורי הרחב נתפסו כחולשות, לא כנכסים.
כאן נעשית חשובה ההבחנה מול ה-SDF, גם אם היא אינה מושלמת. ה-SDF אינו ה-PKK, אך החפיפה במבנה ובאידיאולוגיה מוכרת היטב. בארביל, העמימות הזו אינה נתפסת כפרט טכני, אלא כפגיעות מבנית.
לעומת זאת, כורדיסטן העיראקית השקיעה במסלול שונה: יישור קו עם המערב, השתלבות בשווקים גלובליים, משיכת השקעות זרות ופרגמטיות פוליטית במקום נוקשות אידיאולוגית. בעוד ארביל בונה מוסדות, ה-PKK מייצא חוסר יציבות.
אחת ההשתקפויות הברורות ביותר של גישה זו היא הפתיחות הכורדית כלפי ישראל.
נפגשתי עם מריוואן נקשבנדי ועם הכומר הנוצרי ג'מאל אללדאווי, שניהם ביקרו בישראל כחלק ממשלחת מארביל. נקשבנדי, ששרד את מתקפת הגז בחלבג'ה ואיבד את אביו, דיבר בבהירות מצמררת על האירוע שעיצב את חייו. "היינו נזק אגבי," אמר, והסביר כי היעד המיועד היה כוחות איראניים. "מדוע שסדאם היה מהסס להרוג אותנו, כאשר לא היסס להקריב אפילו את חייליו העיראקים באותה מתקפה?"
אללדאווי מסגר את המעורבות עם העם היהודי במונחים מוסריים ותיאולוגיים. עבורו, לא הייתה זו עמדה פוליטית אלא עניין של אמונה. נוצרים, לדבריו, נקראים לקיים את מצוות האל באהבת עמו. דחיית זאת, לשיטתו, הייתה סותרת את מהות הנצרות.
מה שהיה בולט לא היה רק עמדתם של יחידים אלו, אלא עד כמה היא נראתה בלתי חריגה.
לאורך שהותי הוצגתי בגלוי כמבקרת מישראל. הדבר לא יצר מתיחות. לעיתים קרובות היה לו האפקט ההפוך. דלתות נפתחו, לעיתים כפשוטו. גם במקומות שבהם הגישה הייתה מוגבלת, ההצגה הזו סייעה בכניסה. באלקוש, קבר הנביא נחום נפתח בנסיבות כאלה.
כדי לבחון את גבולות הפתיחות, ניגנו מוזיקה ישראלית במרכז ארביל, לעיני כוחות הביטחון. התגובה הייתה רגועה. לעיתים סקרנית, אך לא עוינת. גם זה היה נתון.
בללש דיבר באבא שייח' על פגיעותה של הקהילה היזידית. קרוב ל-3,000 נשים וילדים עדיין נעדרים. גורלם ידוע בקווים כלליים, אך טרם הוסדר בפועל. הפער בין מודעות לפעולה נותר חד. פחות משבועיים לאחר ביקורי, הערוץ הדיפלומטי החל לנוע.
בכנס הביטחון במינכן, שנערך בין 13 ל-15 בפברואר 2026, נפגש שר החוץ הסורי עם נציגי ה-SDF, בהם מזלום עבדי ואילהאם אחמד. עצם הפגישה לא הייתה מפתיעה לחלוטין. מה שהיה חשוב הוא המסגור והטון.
גורמים מערביים הדגישו את הצורך בהכלה וביציבות. הצהרות של נציגים אמריקנים ואירופים חזרו על כך שאין להדיר את השותפים הכורדים לאחר תפקידם במאבק בדאעש. במקביל, השפה רמזה לאינטגרציה, לא לאוטונומיה.
הצד הסורי הקרין ביטחון. השתתפותו שיקפה קבלה גוברת של תפקידו כשחקן הפוליטי המרכזי בגבולותיה המוכרים של סוריה, גם אם גבולות אלה עדיין שנויים במחלוקת בפועל. ממינכן לא יצא הסדר ברור, אלא כיוון.
השאלה הכורדית מטופלת יותר ויותר במסגרת המדינה הסורית המתארגנת מחדש. זכויות נדונות, הכלה מודגשת, אך המרחב למבנים עצמאיים מצטמצם. במקביל, מתגלה ניואנס נוסף.
ישנן אינדיקציות כי התהליך אינו נועד רק לביסוס סמכות המדינה, אלא גם לעיצוב מחדש של יישורים אזוריים. הרחקת שחקנים כורדים מרשתות המזוהות עם איראן ו"ציר ההתנגדות" נראית כיעד סמוי. במובן זה, האינטגרציה עשויה לשרת יותר ממטרה אחת: לצמצם פיצול, אך גם לאזן מחדש את המאזן הגיאופוליטי.
עבור שחקנים כורדים, זהו מרחב מורכב. מעורבות מעניקה הכרה, אך דורשת ויתורים. התנגדות שומרת על מנוף, אך כרוכה בסיכון. מרווח התמרון מצטמצם.
קצב ההתפתחויות האחרונות בולט. בתוך ימים ספורים, השיח עבר מחוסר ודאות בשטח למשא ומתן ממוסד ברמה הבינלאומית. העמדה הכורדית נותרת נוכחת, אך מתעצבת תחת לחץ.
כורדיסטן העיראקית ייחודית. היא אינה מספקת תבנית אוטומטית להעתקה לסוריה. מסלולה עוצב בידי ההיסטוריה וההנהגה שלה. ובכל זאת, זהו מקרה רלוונטי. הוא מדגים כי דו-קיום ניתן לבנייה כאשר הוא נתמך במוסדות, באינטגרציה כלכלית ובמידה של יישור קו אסטרטגי עם המערכת הבינלאומית.
המסקנה הגדולה המתבקשת היא אינה בבחירה בין מודלים, אלא בהבנה שדרכים שונות מובילות לתוצאות שונות. קריאה שגויה של ההבדלים הללו תגבה מחיר כבד. דו-קיום אינו צומח מהצהרות בלבד, הוא מחייב מבנה, תמריצים והנהגה המסוגלת לקיימו לאורך זמן.
