האופן שבו האו"ם מייחס קיום משפטי למדינה פלסטינית מדומיינת חושף כיצד מוסדות בינלאומיים מרכזיים מעקמים את הדין כדי להציב את ישראל על ספסל הנאשמים. במידה רבה, אירועי השבועות האחרונים מסכמים וממחישים את ההטיה המבישה ואת הסטנדרטים הכפולים של האו״ם ושל פורומים בינלאומיים נלווים אחרים כלפי ישראל. אף שהתופעה נטועה עמוק כבר בשנות ה-70, בשיא המלחמה הקרה, לעיתים קרובות ההחלטות המתקבלות באו״ם מדגימות באופן כה ברור עד לאילו תהומות הם מוכנים לרדת נגד ישראל.
ב־17 בנובמבר 2025 אימצה מועצת הביטחון של האו״ם את החלטה 2803, המכונה לעיתים “תוכנית השלום לעזה”. ההחלטה עסקה בסיום המלחמה שהחלה כאשר חמאס וארגוני הטרור הג׳נוסידיים האחרים מרצועת עזה פלשו לישראל וביצעו את טבח ה־7 באוקטובר. כאשר ההחלטה התייחסה לעתידה של רצועת עזה, נכתב בה במפורש כי: “לאחר שתוכנית הרפורמה של הרשות הפלסטינית תיושם בנאמנות ושיקום עזה יתקדם, ייתכן שלבסוף ייווצרו התנאים לנתיב אמין לקראת הגדרה עצמית פלסטינית ומדינה.” [הדגשה במקור]
כלומר, על פי לשונה הברורה והחד־משמעית של ההחלטה, רק לאחר קיום תנאים מסוימים תיתכן אפשרות לשקול הקמת מדינה פלסטינית. במילים אחרות, בעת אימוץ ההחלטה עמדת מועצת הביטחון הייתה כי לא קיימת כבר עתה “מדינת פלסטין”.
קביעה זו לא הייתה חדשה ואף לא שנויה במחלוקת. כל משקיף כן יודע כי “מדינת פלסטין” אינה קיימת בפועל. כדי שמדינה כזו תתקיים, היה עליה לעמוד בקריטריונים מוסכמים במשפט הבינלאומי – קריטריונים שהישות הפיקטיבית המכונה “מדינת פלסטין” מעולם לא עמדה בהם.
בניגוד מוחלט למציאות הברורה הזו, ב־15 בדצמבר 2025 פרסם בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) החלטה נוספת בנוגע ל“המצב בפלסטין”.
ההחלטה הייתה שערורייתית ברמות רבות, אך אחת מהן בולטת במיוחד לצורך הדיון הנוכחי.
החברות בבית הדין הפלילי הבינלאומי מוגבלת למדינות קיימות בפועל, שיכולות להאציל את סמכות השיפוט שלהן לבית הדין. מדינות שעשויות להתקיים בעתיד, בכפוף לעמידה בתנאים שונים, אינן יכולות להצטרף לבית הדין. נוסף על כך, מדינות עתידיות אינן יכולות להאציל סמכות שיפוט שאין להן. ישראל מעולם לא הצטרפה לבית הדין.
אף שבית הדין הפלילי הבינלאומי אינו גוף של האו״ם, שני הגופים שלובים זה בזה באופן עמוק, ומזכ״ל האו״ם משמש כ“נאמן” (Depositary) לצירוף מדינות לאמנה.
כאן טמונה הכשל הלוגי שבבסיס טענת הסמכות של בית הדין הפלילי הבינלאומי ביחס ל“המצב בפלסטין”.
בשנת 2014 קיבל מזכ״ל האו״ם את בקשת “מדינת פלסטין” להצטרף לבית הדין. החלטתו התבססה על הבנה שגויה מיסודה של החלטת העצרת הכללית של האו״ם מסוף שנת 2012. באותה החלטה החליטה העצרת לשדרג את הייצוג הפוליטי של הפלסטינים למעמד של “מדינה משקיפה שאינה חברה”.
הטעות היסודית הייתה ייחוס תוקף משפטי להחלטה פוליטית של העצרת הכללית, או ראייתה כראיה לכך ש“מדינת פלסטין” אכן קיימת. בפועל, החלטות העצרת הכללית אינן שוות את הנייר שעליו הן נכתבות ואין להן כל תוקף משפטי. הן בוודאי אינן יכולות לברוא יש מאין מדינה שאינה קיימת. למעשה, לאו״ם יש הליך נפרד לחלוטין להכרה במדינות חדשות ומתפתחות – הליך המחייב את אישור מועצת הביטחון.
כך, בתוך פרק זמן של שבועות, פעלו במקביל שתי נרטיבים סותרים לחלוטין. מצד אחד, מועצת הביטחון של האו״ם – הגוף השולט בהליך ההכרה במדינות חדשות – הכירה במפורש בכך שאין “מדינת פלסטין”. מצד שני, בית הדין הפלילי הבינלאומי המשיך בדמיון המשפטי שלפיו לא רק שהמדינה הבדיונית קיימת, אלא שהיא אף יכולה להאציל לבית הדין סמכות שיפוט שאינה קיימת.
למען האמת, ההליכים נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי אינם אלא חרפה מבישה. במקום לממש את המטרות הנעלות שלשמן הוקם, מאפשר בית הדין – לרבות לשכת התובע וההרכבים השיפוטיים השונים – שימוש ציני ופוליטי בו כדי לרדוף ולערער את הלגיטימיות של מדינת ישראל. בכך, ובסיוע מזכ״ל האו״ם, מחלל בית הדין את היסודות שעליהם הוקם.
