ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר ב-22 בפברואר, בנאום שנשא בכנס ביטחוני, כי ישראל שואפת לבנות "ציר משלה" המורכב ממדינות המתנגדות לשני הצירים של האסלאם הרדיקלי, הציר השיעי והציר הסוני הקיצוני. "מטרת הציר הזה," הסביר נתניהו, "היא לחבר מדינות החולקות הבנה משותפת של המציאות האזורית והאיומים שהן מתמודדות איתם".
הוא תיאר את חזונו כסוג של "מערכת בריתות" או "רשת שותפויות" שתחבר לא רק את ישראל להודו, אלא גם מדינות ערב, מדינות אפריקה, יוון, קפריסין ושותפים אסייתיים נוספים שלא פורטו בפירוט.
נתניהו הדגיש את חשיבות העמקת הקשרים עם הודו וקרא להקמת ברית מתמשכת להתמודדות עם ביטויים של האסלאם הרדיקלי המאיימים על היציבות האזורית.
הוא שיבח את הודו ותיאר את שיתוף הפעולה הדו-צדדי כחיוני הן בתחומים כלכליים והן בביטחון, והדגיש את השאיפה לפתח שותפות המבוססת על עקרונות משותפים של מתינות, כבוד הדדי וקידמה.
במסגרת זו, נתניהו ציין שישראל מעוניינת להקים "מודל שיתוף פעולה" אזורי חדש שיחבר מדינות עם אינטרסים מתכנסים בהתמודדות עם איומים משותפים.
מקורות דיפלומטיים בכירים מציינים כי גישה זו משקפת את התפיסה האסטרטגית הרחבה יותר של ראש הממשלה לעצב מחדש את האזור, לא רק באמצעות שותפות דו-צדדית בין ישראל להודו, אלא דרך רשת מורחבת של בריתות אזוריות ואסייתיות שנועדו להתמודד עם כוחות אסלאמיים קיצוניים.
לפי מקורות אלו, הרעיון מציג "ברית משושה" המורכבת משישה שותפים בינלאומיים עיקריים: ישראל, הודו, יוון, קפריסין, אתיופיה ואיחוד האמירויות הערביות. תצורה זו תשמש כקשת הגנה נגד צירים אסלאמיים רדיקליים.
עם קריסת המשטר הנוכחי באיראן והעלייה בסבירות להקמת ממשלה חדשה, קיימת אפשרות שארצות הברית וישראל ינסו לשלב "איראן חדשה" במסגרת השישה המוצעת.
בכירים במערכת הביטחון מעריכים כי ישראל משנה כעת את המוקד האסטרטגי שלה: מהשמדת הציר השיעי בראשות איראן בעיקר להכנה להופעת ציר סוני חדש שעשוי לנסות למלא את החלל שנוצר מקריסת איראן. הנטייה הסונית הפוטנציאלית הזו, שכללה לפי הדיווחים את טורקיה, קטר, מצרים, ערב הסעודית ופקיסטן, נתפסת על ידי כמה אנליסטים ישראלים כשאיפה לאתגר את השפעתה האזורית ולהגביל את יכולת התמרון האסטרטגית שלה.
טורקיה, הנחשבת לאחת המדינות המובילות במחנה האחים המוסלמים, נתפסת יותר ויותר בישראל כ"איראן החדשה" פוטנציאלית. אנקרה הרחיבה את השפעתה בסוריה, לוב, סודן וסומליה ונתפסת כנושאת שאיפות אזוריות המזכירות את עמדת ההתרחבות של איראן.
ערב הסעודית, בינתיים, אינה מקדמת עוד בפומבי את הנורמליזציה עם ישראל, בעיקר בשל מחלוקות סביב פתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
ריאד גם נכנסה להבנה ביטחונית עם פקיסטן, מדינה חמושה גרעינית, התפתחות שמשקיפים ישראלים עוקבים אחריה מקרוב.
מקורות דיפלומטיים מדגישים עוד כי ישראל רואה את הציר המוצע לא רק מנקודת מבט ביטחונית אלא גם כמנוף אסטרטגי-כלכלי.
ירושלים שואפת למצב את עצמה כמרכז תחבורה מרכזי בין אסיה לאירופה, תוך הסתמכות חלקית על מסדרון הכלכלה הודו–מזרח תיכון–אירופה (IMEC), שמטרתו לחבר את הודו לאירופה דרך המפרץ וישראל.
במקביל, ישראל משקיעה בשיתוף פעולה מוגבר עם יוון וקפריסין בתחומי האנרגיה, הגז הטבעי והתחבורה הימית, במטרה להפוך את מזרח הים התיכון למרכז אנרגיה אזורי.
בכירים דיפלומטיים מסיקים כי "הברית המשושה" המתוכננת אינה רק הסדר פוליטי או ביטחוני, אלא חזון אסטרטגי ארוך טווח שמטרתו לבסס את ישראל כנקודת מפנה מרכזית ברשת מתפתחת של אינטרסים כלכליים וגיאופוליטיים.
הצלחת היוזמה הזו, עם זאת, תלויה ביכולתה של ישראל להשיג תמיכה אמריקאית מתמשכת בהתמודדות עם הציר השיעי בראשות איראן, תוך ניווט בדינמיקה המתפתחת של קואליציה סונית פוטנציאלית באזור בראשות טורקיה וסעודיה.
