מדיניות "תשלום תמורת הרג" (Pay-for-Slay) של הרשות הפלסטינית ידועה בעיקר בגלל המשכורות והתמיכה הכספית שהיא מעניקה למחבלים ולבני משפחותיהם. אך לצד רכיב זה, שהיקפו מוערך בכ-1 מיליארד ש"ח בשנה, קיימים גם מנגנוני תגמול נוספים ופחות מוכרים המהווים חלק מהתמריץ הממוסד לפיגועים.
אחד הביטויים החריפים ביותר לתשתית התגמול הזו הוא הפטור ממסים הניתן למחבלים שהשתחררו לאחר שריצו 20 שנות מאסר ויותר, ברוב המקרים מדובר ברוצחים מורשעים. החל מ-2014, על פי "החלטה מכוח חקיקה מספר 5", זכאים מחבלים אלה לרכוש רכב חדש ללא מיסים כלל.
מבחינה כלכלית מדובר בהטבה אדירה. מסי הרכב ברשות הפלסטינית מגיעים ל-70% עד 100% ממחיר הרכב. המשמעות כפולה: מצד אחד, המחבל נהנה מהטבה כלכלית שיכולה להגיע לעשרות אלפי דולרים; מצד שני, הרשות מוותרת על הכנסות מס משמעותיות, לא בשל אילוץ חיצוני, אלא בשל מדיניות בחירה מודעת.
לנוכח שחרור המחבלים שנכלל בעסקאות לשחרור החטופים שנחטפו ב-7 באוקטובר, היקף המחבלים הזכאים להטבה קפץ ל-336 בני אדם, מספר חריג בהשוואה לשגרה.
הרשות הפלסטינית מנסה להציג את מצבה הכלכלי הקשה כנגזרת של מדיניות ישראלית, אולם הנתונים מלמדים אחרת. חלק ניכר מהמשבר התקציבי הוא תוצאה ישירה של החלטתה להמשיך לתגמל טרור באופן רשמי, גלוי וממוסד, כולל באמצעות מנגנוני הטבה יקרים מעין אלו. בכך, הרשות אינה רק שוחקת את בסיס ההכנסות שלה, אלא גם משדרת לציבור הפלסטיני ולמערכת הפוליטית שלה עצמה מסר חד: רצח יהודים משתלם.
