בעודנו מציינים את יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ, עלינו לזכור את הנשים האיראניות האמיצות הרבות שנאלצו במשך עשרות שנים לסבול תחת הכללים הקשים של האסלאם, שנכפו עליהן בידי הרפובליקה האסלאמית של איראן. כיום אנו מתחילים לראות את פירות מאבקיהן וסבלן, ומתפללים שעד שתסיימו לקרוא שורות אלה כבר תיפול הרפובליקה האסלאמית. אך המאבק עדיין לא הסתיים, וסבלן טרם תם.
תחת חוקי האסלאם, נשים איראניות נתונות לשעבוד ולדיכוי כבר יותר מ-47 שנה, מאז עלייתו לשלטון של האייתוללה חומייני באיראן. נשים איראניות איבדו את כל זכויותיהן לאחר המהפכה בשנת 1979. המשטר החל לדכא נשים באופן שיטתי ופומבי באמצעות חוקים מיזוגיניים רבים, שהפכו את זכויותיהן של נשים למחצית בלבד מזכויותיהם של גברים. נשים מחויבות לעטות חיג’אב מגיל שבע. נשים איראניות אינן יכולות לשיר או לרקוד בציבור, ואינן זכאיות למשמורת על ילדיהן לאחר גירושין. נשים אינן יכולות לנסוע לחו״ל או לקבל דרכון ללא רשות אביהן או בעליהן. הן אינן יכולות לקבל משרות ממשלתיות או למלא תפקידים חשובים אחרים. השפלת הנשים תחת הרפובליקה האסלאמית מושרשת עמוק ב-DNA של המשטר.
תחת חוקי האסלאם נשים נתפסות כרכושם של גברים. עדותן בבית המשפט שווה למחצית מעדותו של גבר, משום שעל פי תפיסה אסלאמית מוח האישה נחשב לחצי מזה של גבר. ירושתן של נשים היא מחצית מזו של גברים. אולם על פי אותם חוקים אסלאמיים, נערות בנות תשע נחשבות בוגרות מספיק כדי להינשא לגברים מבוגרים, משום שעל פי המסורת הנביא מוחמד נשא את אשתו עאישה כשהייתה בת שבע.
נערות ונשים איראניות רבות נרצחו בידי אבותיהן, אחיהן או בעליהן במה שמכונה “רציחות כבוד”. במקרים רבים הגברים אינם נענשים בחומרה, משום שעל פי חוקי האסלאם אין עונש מוות לגבר שהורג קרובת משפחה בשם “כבוד המשפחה”. הדוגמה האישית שלי ממחישה זאת היטב. לאחר שסיפרתי לאחי על כך שהתנצרתי, הוא שוחח עם מולא על בלבולו בין האסלאם לנצרות והזכיר את התנצרותי. המולא אמר לו להרוג אותי והבטיח שלא ייענש על פי חוקי “רצח הכבוד”. קיימות אינספור דוגמאות נוספות.
מאות אלפי נשים איראניות נעצרו ברחובות, הוכו בפומבי בידי “משטרת המוסר”, והושפלו רק משום שלא עטו חיג’אב “ראוי”. דוגמה בולטת היא מהסא אמיני, שנרצחה בשנת 2022 משום ששערה נראה מתחת לכיסוי הראש. היא הוכתה באכזריות לאחר מעצרה, שקעה בתרדמת ומתה בידי מעניה.
המשטר האסלאמי גם משחית במכוון את פניהן של נשים איראניות רבות באמצעות השלכת חומצה או ירי לעברן, כעונש על אי-ציות לחוקי האסלאם ואי-שמירה על קוד הלבוש “הראוי”. ראינו זאת שוב ושוב במהלך ההפגנות האחרונות ברחבי איראן.
נשים איראניות רבות נאנסו בבתי הכלא והיו קורבן להתעללות מינית מצד רשויות הכלא. אני עצמי הייתי עדה להתעללות כזו בזמן כליאתי בכלא אווין בשנת 2009, שם נגזר עליי עונש מוות בתלייה רק משום שהייתי נוצרייה. אחת מחברותיי לתא שקיבלה עבודה במרפאת הכלא גילתה כי “העבודה” האמיתית שלה הייתה להגיע לשם מדי יום ולספק שירותים מיניים לאנשי הכלא ולפקידים ממשלתיים. איימו עליה שאם תסרב, יהרגו אותה. עברתי לחצים נפשיים וקשיים רבים כדי שאכחיש את אמונתי בישוע. הייתי עדה להוצאתה להורג של חברתי הטובה שירין עלמהולי ושל רבות מחברותיי לתא. שמעתי סיפורים רבים על אונס והתעללות מינית מנשים שלא היה להן קול. ראיתי באופן קבוע עינויים והשפלות של נשים.
באחת הדרכים המזעזעות ביותר לדיכוי נשים, קיימת תחת חוקי האסלאם תפיסה מעוותת שלפיה אין זה לגיטימי להוציא להורג בתולה. לכן, על פי פסק הלכה של האייתוללה חומייני, יש לאנוס בתולות לפני הוצאתן להורג. לפי חוקי האסלאם, אונס בתולות לפני הוצאתן להורג מונע מהן להיכנס לגן עדן. החוק הזה הוא למעשה תירוץ ופרס לאנשי הכלא כדי ליהנות מינית מנשים חפות מפשע לפני הוצאתן להורג. תחת חוקי האסלאם לנשים אין כל ערך.
כאשר אני חושבת על יום האישה הבינלאומי, הוא מזכיר לי את סבלן של מיליוני נשים איראניות כמוני. הוא מעציב אותי משום שהוא מזכיר לי כמה הושפלתי וכמה לא כיבדו אותי בארץ מולדתי. הוא מזכיר לי עד כמה נשים איראניות מושפלות, נבזות וסובלות. הוא מזכיר לי זיכרונות קשים של עלבונות ועונשים בבית הספר ואף בבית, מצד אחיי שעברו שטיפת מוח על פי חוקי האסלאם וראו בי ובכל הנשים נחותות. הוא מזכיר לי את ההטרדות הגסות מצד גברים שראו בי זונה, ואת הקשיים שחוויתי משום שחייתי באופן עצמאי מבלי להיות תחת שליטתו של גבר. הוא מזכיר לי שחייתי 30 שנה באיראן אך מעולם לא הייתה לי הזדמנות לטייל בארצי היפה, משום שבתי מלון לא אפשרו לנשים להזמין חדר לבדן.
זה גם מזכיר לי את הסיפורים הקשים של תלמידותיי שנאלצו לקבל את ההטרדות המיניות והסחיטה מצד שופטים כדי לקבל גט מבעלים מתעללים. גם אני חוויתי זאת. על פי האסלאם, אם אישה עוברת התעללות או מוכת בידי בעלה, אין חוק שמגן עליה. בקוראן (סורת א-ניסא) יש אפילו פסוק המתיר לגברים להכות את נשותיהם.
למרות כל החוקים המיזוגיניים הללו, מיליוני נשים איראניות נאבקו באומץ נגד הכללים הקשים הללו ולא נכנעו. רבות מהן מעולם לא ויתרו וניסו לעמוד על זכויותיהן בכל מחיר, גם במחיר חייהן.
בשנה זו בלבד הרג המשטר האסלאמי למעלה מ-32,000 מפגינים בתוך יומיים בלבד בחודש ינואר. המשטר כיוון במכוון לנשים וגברים צעירים, יפים ואתלטיים, כדי להעניש את משפחותיהם. הם מאמינים שאם תפגע בילדים, הרגת גם את הוריהם, משום שלא יוכלו עוד לעמוד מול המשטר.
אסור לנו לשכוח גם את האימהות האמיצות של אותם צעירים שנהרגו בידי המשטר, שהפכו את אבלן לצורת מחאה נוספת. במקום לבכות, אימהות רבות הביעו את מחאתן בכך שרקדו בהלוויות ילדיהן. מדהים מאין מצאו את האומץ להפוך את צערן לריקוד, כדי לומר למשטר האסלאמי שאפילו מות ילדיהן לא יעצור את מאבקן לחירות ולזכויות.
בעוד שריקוד ושירה בציבור אסורים לנשים באיראן, האימהות והאחיות של הנרצחים החלו לשיר ולרקוד בקול רם בציבור ולהתאפק מלבכות כדי לא לשמח את האויב, המשטר. אימהות אמיצות אלו צריכות להיות סמל לאומץ עבור נשים בכל העולם.
להיות אישה באיראן פירושו לסבול התנהגות ברברית ולא אנושית בכל תחומי החיים. פירושו להיות חזקה במיוחד, עשויה מפלדה, כדי לשרוד את כל האכזריות היומיומית.
זו בושה שבמקום להטיל אחריות על המשטר האסלאמי על מה שהוא עושה לנשים האיראניות, האו״ם מתגמל אותו במושב לפיקוח על זכויות נשים בעולם. זו בדיחה מגונה ועלבון נוסף לנשים האיראניות מצד הליצנים והטיפשים באו״ם, שעוצמים את עיניהם מול המיזוגניה והאכזריות כלפי נשים באיראן.
ביום האישה הבינלאומי עלינו לזכור את הנשים האיראניות האמיצות שאין להן זכויות והיו יעד לאפליה ולהתעללות במשך שנים רבות. עלינו לזכור את המחיר הכבד שהן משלמות מדי יום רק כדי לשרוד. עלינו לזכור את הנשים האיראניות הרבות שאין להן קול ושחייהן נהרסו בידי המשטר האסלאמי. עלינו לזכור את מאות אלפי האימהות המתאבלות על ילדיהן בסתר, בעודן רוקדות בציבור כדי לערער ולהשפיל את החוקים האסלאמיים המופנים נגדן ולומר “לא” לחמישה עשורים של שטיפת מוח.
לבי כואב ביום האישה הבינלאומי הזה כאשר אני חושבת על כל הזוועות שנשים איראניות עברו ועדיין עוברות. לבי כואב כאשר אני נזכרת, כמו מיליוני נשים איראניות, עד כמה הושפלתי, זלזלו בי והתעלמו ממני רק משום שנולדתי אישה באיראן תחת שלטון הרפובליקה האסלאמית. איני יכולה לעצור את דמעותיי עבור הנשים האיראניות שעדיין חיות תחת עריצות ודיכוי זה ומשלמות על כך בחייהן.
אני מצדיעה לנשים האיראניות ביום זה כסמל אמיתי לאומץ, להתנגדות ולכבוד תחת החוקים האסלאמיים הברבריים המוטלים עליהן מדי יום. אני מתפללת שיזכו במהרה להקלה, לזכויותיהן ולחירותן. זה לא יכול להגיע מהר מספיק.
ביום האישה הבינלאומי הזה אסור לנו לשכוח. עלינו להיות הקול עבור הנשים האיראניות. עלינו להתפלל שעד הזמן הזה בשנה הבאה איראן, והנשים האיראניות, יהיו חופשיות.
