חברה חושפת את המבנה המוסרי שלה באופן שבו היא מתייחסת לנשים שלה, לאימהות שלה ולמצפון שלה.
ביום האישה הבינלאומי אנו מוקירים נשים כמעניקות חיים, כמטפלות, כמגינות וכעוגן המוסרי של החברה. אך בערב הסעודית של ילדותי, האימהות לא הבטיחה עצמאות. בשנות ה-80 אישה יכלה לגדל את ילדיה, לנהל את ביתה ולעצב את המצפן המוסרי של משפחתה, ובכל זאת להישאר תלויה מבחינה משפטית באפוטרופוס גבר לצורך קבלת ההחלטות הבסיסיות ביותר לגבי חייה שלה. זה היה המערכת שבתוכה נולדתי.
המרחב הציבורי היה מופרד. משטרת הדת אכפה קודי התנהגות. הטלת ספק בנורמות דתיות או חברתיות נשאה עמה השלכות. המערכת לא רק הסדירה את חייהן של נשים; היא הגדירה את גבולות המותר עבורן.
עם זאת, נשים סעודיות מעולם לא היו פסיביות. מתחת למגבלות החוקיות והחברתיות הללו עמדו אימהות שנשאו את משפחותיהן בחוסן, בתבונה ובעוצמה שקטה. כבודן לא היה רעיון מופשט; הוא התבטא בהקרבה וביכולת עמידה.
בערב הסעודית שבה גדלתי, נשים חסרו עצמאות משפטית. על פי חוקי השריעה, מערכת האפוטרופסות קבעה את מהלך חייה של אישה. אבות, בעלים או אחים החזיקו בסמכות על החלטות מרכזיות כגון חינוך, נישואין, משמורת על ילדים, ירושה ונסיעות. נשים אפילו לא הורשו לנהוג. לנשים לא היה קול משפטי עצמאי, ורבות מהן סבלו מהתעללות בשתיקה. כאשר נשים נשללות מזכויות מוסריות בסיסיות, הן נחלשות ביכולתן להשתתף ולהנהיג.
עזבתי את ערב הסעודית בשנת 2006 כסטודנטית בינלאומית בארצות הברית. נולדתי במזרח והתחנכתי במערב. בשנת 2012 הפכתי למאמינה במשיח היהודי, ישוע. אני מאמינה באלוהי ישראל, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. בספר בראשית, זכר ונקבה נבראים בצלם אלוהים ומופקדת בידיהם יחד האחריות לניהול העולם. הסמכות חולקה ביניהם. הכבוד היה שווה. נשים אינן צריכות רק להיות מורשות להשתתף בחיים הציבוריים; עליהן להיות מכובדות ומוערכות.
כיום ערב הסעודית שונה במידה רבה מזו שבה גדלתי.
נשים קיבלו רשמית את הזכות החוקית לנהוג בעקבות צו מלכותי שהוציא המלך סלמאן בשנת 2017, שנכנס לתוקף ב-2018. תחת הנהגתו של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, רפורמות נוספות אפשרו לנשים לנסוע בחופשיות רבה יותר ולהיכנס למקצועות שהיו סגורים בפניהן בעבר. רפורמות אלה מקדמות גיוון כלכלי במסגרת חזון 2030 וממצבות מחדש את הממלכה בזירה העולמית. השינוי נראה לעין ומשמעותי.
עם זאת, מודרניזציה במרחב הציבורי אינה פותרת בהכרח שאלות עמוקות יותר של מצפון ואוטונומיה מוסרית.
חופש דת וחופש ביטוי עדיין רגישים מבחינה חברתית ומשפטית. אכיפה תרבותית באמצעות מבני משפחה ושבטים יכולה להטיל השלכות קשות על מי שסוטה מהנורמות המקובלות. חופש שטחי אינו חופש כאשר נשים אינן נלקחות ברצינות, אינן זוכות לכבוד ולהערכה, כאשר אינן יכולות לקיים את אמונתן בחופשיות או להביע את דעתן ללא פחד.
במסגרת עבודתי כמייסדת ארגון Unveiling Beauty, פגשתי נשים שעזבו את האסלאם וברחו מערב הסעודית בעקבות התעללות. חלקן חיות כיום באירופה או בארצות הברית. אחרות נשארו בממלכה וסובלות בשתיקה. חזרתי לערב הסעודית בשנת 2023 ושוב בשנת 2024 לאחר 12 שנים שבהן נעדרתי ממנה. נשים רבות תיארו את מה שהן מכנות “חופש למראית עין”. הן הכירו ברפורמות הגלויות לעין אך סיפרו שהן חיות חיים כפולים — מציגות את עצמן כמוסלמיות בציבור אך מאמינות באלוהי התנ״ך באופן פרטי. זה איננו סיפור אנקדוטלי; זו חוויה חיה המעוצבת בידי מגבלות ואומץ.
המתח הזה מתגלה גם בכנסייה המחתרתית.
בערב הסעודית קיימת קהילה נוצרית דיסקרטית המורכבת מנשים וגברים המתכנסים בסתר לתפילה. עבור נשים, גילוי הדבר עלול להוביל לבידוד, לכליאה כפויה, לאובדן משמורת על ילדים ואף למוות. עבור גברים, הסיכונים עשויים לכלול מעצר, לחץ דתי כפוי ובמקרים מסוימים גם מוות. אזרחים סעודים שהופכים למאמינים בישוע מתמודדים עם מאסר, אלימות ולעיתים אף מוות. חופש דת עבור מאמינים סעודים מקומיים אינו קיים בפועל. אם בחירת אמונה מובילה למעקב, לעונש או לפחד, יש לשאול את השאלה הבסיסית: מהי ההגדרה של חופש דת?
גדלתי בבית שיעי באל-קטיף, שם שמעתי שידורים שקראו “מוות לאמריקה” ו“מוות לישראל”. אמונתי הובילה אותי ללמוד את ההיסטוריה היהודית ואת בריתו של אלוהים עם העם היהודי. ביקרתי בישראל בשנת 2022 וב-2023 לפני 7 באוקטובר. הגעתי עם בלבול שירשתי ויצאתי עם תשובות ועם אהבה עמוקה לישראל.
ישראל הוחרמה במשך עשורים תחת הדגל של “הסוגיה הפלסטינית”. במשך 78 שנים האזור חווה עוינות ואלימות. ובכל זאת ישראל לא קרסה. היא לא התפרקה תחת חרמות, טרור או בידוד אזורי. היא בנתה דמוקרטיה מתפקדת המעוגנת בשלטון החוק. היא פיתחה כלכלה משגשגת ומערכת ביטחון בעלת יכולת גבוהה — אחד הצבאות המתקדמים בעולם, והפכה למובילה עולמית בטכנולוגיה ובחדשנות.
לעומת זאת, ההנהגה הפלסטינית נחלשה לא רק בגלל מדיניות ישראלית, אלא גם בגלל בחירותיה השלטוניות והמחויבויות האידיאולוגיות שלה. פעם אחר פעם נדחו הזדמנויות להקמת מדינה. מיליארדי דולרים של סיוע בינלאומי זרמו פנימה, אך שחיתות, פילוג פנימי וסדרי עדיפויות מיליטנטיים כרסמו במערכת הפוליטית.
חברה אינה יכולה לשגשג אם היא מהללת מות קדושים במקום פרודוקטיביות. היא אינה יכולה לבנות מוסדות כאשר ילדיה לומדים שהייעוד העליון שלהם הוא התנגדות במקום אחריות. היא אינה יכולה להשיג ריבונות אם מטרתה הפוליטית המרכזית היא חיסול שכנתה.
קורבנות איננה אסטרטגיית פיתוח. שנאה איננה מדיניות כלכלית. דחייה מתמדת אינה מייצרת חירות, כבוד או הצלחה.
מדינות הבוחרות בחיים, בחדשנות, באחריות ובדו-קיום מתרוממות. מדינות המארגנות את עצמן סביב הרס קופאות במקום. הניגוד גלוי לעין. צד אחד בנה. הצד האחר שרף גשרים.
שלום לא יבוא באמצעות סיסמאות. הוא יבוא כאשר הנהגה תבחר בבנייה במקום בעימות ובחיים במקום במלחמה אינסופית.
דורות גדלו על נרטיבים המתמקדים בתלונות ובמאבק במקום בדו-קיום ובבניית מדינה. אתוס לאומי המבוסס על קורבנות והתנגדות מתמדת אינו מייצר יציבות, חדשנות או שגשוג בר-קיימא. שום חברה אינה יכולה לפרוח אם מטרתה הפוליטית המרכזית היא השמדתה של אחרת.
שלום, כבוד וריבונות דורשים הנהגה הבוחרת בחיים, בפיתוח ובדו-קיום במקום בעימות מתמשך.
ישראל אינה פרויקט קולוניאלי; היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי. ישראל המודרנית מייצגת את שיקום הריבונות היהודית במולדת ההיסטורית הזו. במקביל, ישראל מעניקה אזרחות מלאה וזכויות משפטיות לאזרחים ערבים, מוסלמים ונוצרים כאחד, וכן לדרוזים ולמיעוטים נוספים. ערבים מכהנים בכנסת, בבית המשפט העליון ובחברה האזרחית. אף שאין דמוקרטיה נטולת אתגרים, המסגרת של שוויון משפטי והשתתפות אזרחית בישראל עומדת בניגוד חד למערכות הפוליטיות הרווחות באזור.
ישראל אינה המכשול לשלום; היא נכס אסטרטגי. עבור ערבים החיים ביהודה ושומרון, שגשוג וכבוד לא יבואו מהמשך הדחייה אלא משיתוף פעולה מעשי.
הסכמי נורמליזציה דורשים יותר מחתימות. התאמה בת-קיימא תלויה בלגיטימציה תרבותית ובשיח ציבורי מוגן. כאשר אזרחים אינם יכולים להביע תפיסות משתנות ללא פחד, שותפויות נשארות שבריריות.
השאלה העמוקה יותר היא ציוויליזציונית: כיצד חברה מגדירה את כבודן של נשים ואת עצמאות המצפון?
הרפורמות בערב הסעודית הרחיבו את הנראות של נשים. זהו התקדמות אמיתית. אך כבוד נמדד לא רק בניידות, אלא גם בחופש המצפון.
ביום האישה הבינלאומי אנו מכבדים נשים לא רק על הקרבתן, אלא גם על מנהיגותן המוסרית.
השלב הבא ברפורמות בסעודיה יוגדר על פי השאלה האם נשים יוכלו לעצב את החברה כנושאות מצפון מוגנות במלואן. עבור אזור המבקש ביטחון מתמשך והתייצבות אמיתית, הבחנה זו היא יסודית.
