כדי לדמיין עתיד חלופי שבו איראן תשוב להיות חברה מכובדת בקהילה הבינלאומית, חיוני להבין תחילה כיצד האיראנים רואים את עצמם.
מהי איראן? בראש ובראשונה, מרבית האיראנים חולקים זהות תרבותית יותר מאשר זהות פוליטית. איראן אינה ישות אתנית הומוגנית ואף לא דתית. במשך יותר מ-2,500 שנה גבולותיה התרחבו והצטמצמו בהתאם למאבקים פוליטיים וצבאיים. מאז הקמתה, לפני למעלה משני מילניומים וחצי, הייתה איראן תערובת של עמים ותרבויות.
בספר המקראי אסתר, למשל, מתוארת הארץ כממלכה המורכבת מ-127 מדינות בעלות מסורות שונות. כך הדבר גם באיראן של ימינו. כתוצאה מכך, חוותה איראן טלטלות תקופתיות, לעיתים על רקע אתני, לעיתים דתי, ולעיתים כתוצאה ממאבקי כוח פנימיים בין שליטים שמוצאם עצמו היה מגוון מבחינה אתנית ודתית.
להעמקת המורכבות, רבים מן הקבוצות הללו חופפות זו לזו גאוגרפית, ולכן לא ניתן להפרידן. אי אפשר לפרק את המדינה ליחידות אתניות או דתיות מסודרות וברורות.
האזריים והפרסים, שניהם מוסלמים שיעים אדוקים מאז המאה ה-16, התחתנו ביניהם במשך מאות שנים. האזרים הם טורקים הדוברים שפה או ניב המובנים כמעט לחלוטין לרוב הטורקים בטורקיה, שרובם המכריע סונים. הזהות האזרית באיראן היא בראש ובראשונה שיעית, וזה מה שמבדיל אותם מהעולם הטורקי הרחב, שהוא כמעט כולו סוני. זוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שהאזרים באיראן מזדהים כל כך עם אחיהם הפרסים-השיעים, הרבה יותר מאשר עם הטורקים בטורקיה או במרכז אסיה.
לפיכך, הרוב המכריע של האזרים באיראן מזהים את עצמם בראש ובראשונה כאיראנים. למעשה, לא הפרסים אלא דווקא האזרים הם שמילאו תפקיד מרכזי בעיצוב התפיסה המודרנית של לאומיות איראנית/פרסית.
כיצד, אם כן, מסבירים האזרים את העובדה שהם דוברי טורקית אך רואים עצמם פרסים אמיתיים? הם המציאו מיתוס שלפיו אבות אבותיהם היו תושבים דוברי פרסית של צפון-מערב איראן, שנכבשו בסוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 בידי טימור לנג (טמרלן), מנהיג טורקי ממרכז אסיה ששנא את התרבות הפרסית. על פי הסיפור, הוא כרת את לשונותיהם של 400 אלף מאבותיהם של דוברי הטורקית האזרית בני ימינו, ואילץ את צאצאיהם לדבר טורקית, ולכן הם דוברים טורקית כיום. סיפור זה הומצא למרות שאין לו כל בסיס היסטורי, אך הוא משמש להצדקת הטענה שהאזרים הם למעשה פרסים במקורם, ולפיכך איראנים.
שני מקרים מדגימים עד כמה האזרים ודוברי הפרסית שזורים זה בזה:
ראשית, יורש העצר הנוכחי של איראן, הנסיך רזא פהלווי, נשוי לאישה אזרית. אמו, פרח דיבא, רעייתו של השאה האחרון מוחמד רזא פהלווי, הייתה אף היא אזרית. ככל הידוע לנו, גם אמו של מוחמד רזא פהלווי, אמו של השאה המנוח, הייתה אזרית.
שנית, שליטה הנוכחי של איראן, האייתוללה עלי ח'אמנאי, הוא בנו של אב אזרי ואם פרסייה.
למעשה, במשך לפחות אלף השנים האחרונות, רוב שושלות השלטון באיראן היו ממוצא טורקי כזה או אחר. שני העמים הללו שזורים זה בזה כמעט לחלוטין ואינם ניתנים להפרדה. אפילו הדנ״א שלהם, ברובו, כמעט ואינו ניתן להבחנה. ובכל זאת, במקביל, חלקם שומרים על מסורות וזהויות ייחודיות.
איראנים רבים אחרים הם שיעים, והזהות הדתית הזו מאחדת אותם לעיתים חזק יותר מהבדלים אתניים. אחרים, כגון הכורדים, עם איראני קדום החולק מסורות לשוניות ותרבותיות קדם-אסלאמיות רבות עם הפרסים, הם ברובם מוסלמים סונים. רבים מהכורדים הללו, כמו סונים אחרים באיראן כגון הבלוצ'ים בדרום-מזרח המדינה, חשים מופלים לרעה משום שאינם שיעים. שיעים, למשל, לעיתים מכנים אותם "סאג-ה סוני", כלומר, "כלבים סונים".
מכל הסיבות הללו, פירוק איראן על בסיס אתני או לאומי הוא בלתי אפשרי.
מה אם כן מאחד אותם? רוב עמי איראן חולקים זהות תרבותית איראנית משותפת. דוגמה אחת לכך היא חג נורוז, החג האיראני העתיק המציין את תחילת השנה החדשה ביום הראשון של האביב.
עם זאת, למרות נורוז, האיראנים אינם מאמצים באופן מסורתי את העיקרון של ״אדם אחד, קול אחד״. החלטות מתקבלות כמעט תמיד מלמעלה, כאשר ראש היחידה, בין אם משפחה, שבט או קהילה, אמור להביא בחשבון את צורכי קבוצתו. ניסיון לכפות דמוקרטיה מערבית כפי שאנו מכירים אותה נידון, לכן, ככל הנראה לכישלון.
המנוח פרופ' ברנרד לואיס, הנחשב לאחד מחוקרי המזרח התיכון הגדולים של אמצע המאה ה-20, הזהיר כי החלת מושגים דמוקרטיים מערביים תוביל ל"אדם אחד, קול אחד, פעם אחת", ולאחר מכן לכאוס. רבים שעבדו עם איראנים על חזונות פוליטיים חלופיים הגיעו, למרבה הצער, למסקנה כי לגרום לאיראנים לעבוד יחד דומה לניסיון לרעות חתולים, כמעט בלתי אפשרי. כל אדם רוצה להיות ראש המסגרת שתיווצר, ורובם מבטלים בנימוס את האחרים.
בתנאים כאלה, דמוקרטיה מערבית כמעט בוודאות תיכשל.
בהינתן מציאות זו, כיצד ניתן לבצע מעבר שלטוני בדרכי שלום ככל האפשר, ולמנוע מאיראן לשקוע בכאוס, תופעה שאפיינה היסטורית חילופי משטר במדינה זו? המפתח הוא הכלה. כל האיראנים, ללא קשר לדתם, מוצאם האתני, משפחתם, שבטם, מקצועם או זהות אחרת, חייבים לחוש שהם חלק מתהליך המעבר ולהבין שצורכיהם הבסיסיים נלקחים בחשבון.
בהתחשב באופייה של החברה האיראנית, הדבר מחייב כינוס ראשי הקבוצות השונות כדי לדון באופן שבו מעבר שלטוני בדרכי שלום עשוי לפעול. מי אמור להוביל מאמץ כזה? ומה מחפשים האיראנים במנהיג?
האיראנים נוהגים לעיתים לתאר את עצמם כ"בּוֹט-פַּרַסְת", מונח פרסי המרמז על צורך במישהו שיוביל אותם ויראה להם את הדרך. פירושו המילולי הוא ״עובד אלילים״, אך אין הכוונה לפסל. השפה שבה מתארים מנהיג כזה היא לעיתים קרובות פיוטית ומלאת יראה.
מבחינה היסטורית, מה שקורה בדרך כלל הוא שדמות צבאית או פוליטית מוכרת, או אדם כריזמטי, צצה ומכפיפה אחרים לרצונה, לרוב לאחר תקופה של כאוס שבה המדינה שוקעת באנרכיה. מעברים חלקים אינם הנורמה באיראן או בשאר האזור.
לאחר שחוויתי את שלביה הראשונים והאמצעיים של המהפכה האיראנית בשנים 1978-1979 בעת לימודיי באוניברסיטה במשהד, אני יכול להעיד שכמעט איש לא הכיר בתחילה את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני. הוא צץ לכאורה משום מקום כמנהיג המהפכה. ח'ומייני הפך ל״בוט״ שאליו נשאו האנשים עיניים, משום שנתפס כחזק וכראוי להערצה. עם זאת, כמעט לאיש לא היה מושג איזו מערכת פוליטית-דתית הוא מתכוון לכפות על איראן.
כתוצאה מכך, איראן שקעה בכאוס, אמנם לפרק זמן קצר יחסית במונחים איראניים.
האם ניתן היה למנוע כאוס כזה? האם קיים מנהיג פוטנציאלי מיטיב שיכול לשמש כדבק המאחד את המדינה ולמנוע את התפרקותה? האם קבוצה או יחיד הציעו תוכנית שתוכל למנוע את הטלטלה האופיינית למעברים קודמים? והאם יש מי שמסוגל ליישם תוכנית כזו?
האיראני היחיד המוכר ברמה הלאומית שמתאים לתיאור זה הוא רזא פהלווי, בנו של השאה האחרון של איראן. הוא טוען כי שאיפתו היחידה היא לכנס ועידה לאומית של איראנים, שיחליטו בעצמם איזה סוג של הנהגה הם רוצים. על אף חסרונותיו, הוא כיום הדמות היחידה בעלת הכרה לאומית רחבה. זו הסיבה שאנשים ברחבי איראן קוראים: "רזא פהלווי חוזר". הם רואים בו "בוט", מנהיג שיכול להצילם מהכאוס ולהשיב את איראן לגדולתה הקודמת.
האם הם באמת יודעים מי הוא, והאם זה בכלל משנה? אביו, מוחמד רזא פהלווי, הודח לפני 47 שנים. לפיכך, לרוב האיראנים אין זיכרון אישי מהמשטר הקודם, אך הם שמעו מהוריהם ומאחרים כיצד נראו החיים תחת השאה ועד כמה היו טובים יותר. נוכח נטייתם הידועה של האיראנים להגזמה, ניתן להניח שסיפורים אלו סופרו במונחים זוהרים במיוחד. לכן רבים רואים ברזא פהלווי את הדמות החזקה שעשויה להצילם מהכאוס.
תוכניתו של פהלווי היא טובה. היא מכירה באופייה של החברה האיראנית ומדגישה הכלה. השאלה היא האם יוכל באמת להיות המנהיג המסוגל להחזיק את המדינה מאוחדת. כאשר המשטר הנוכחי ייפול, מנהיגים אחרים עשויים לצוץ במפתיע, כפי שח'ומייני הופיע לפני כמעט חצי מאה.
לעת עתה, עם זאת, הדמות היחידה בעלת ההכרה הלאומית שמסמלת עבור איראנים רבים את החיים שלפני המשטר הנוכחי היא פהלווי. כך או כך, ללא מנהיג מרכזי המחויב לאחדות ולהכלה בין קווים אתניים, דתיים, כלכליים ומשפחתיים, איראן עלולה לשקוע בכאוס, תרחיש שרוב האיראנים חוששים ממנו.
יותר מכל, האיראנים רוצים הזדמנות להשתמש בכישוריהם, ביכולותיהם ובביטחונם התרבותי כדי להפוך את איראן לגדולה שוב. מודעים לגדולתה של הציוויליזציה העתיקה שלהם, הם שואפים להיות חברים מכובדים בקהילה הבינלאומית ולהפסיק לבזבז את משאביהם על הרפתקאות צבאיות מעבר לים, הרפתקאות שהובילו אותם לתהום שיצרה ההנהגה הנוכחית.
