״אני כותבת כדי שהשתיקה לא תהיה המילה האחרונה״ כתבה המשוררת והעורכת הלבנונית נדיה טואני, ובאותה נשימה התעקשה שגם מול חורבן אפשר לדרוש מהדיו להחזיר חיים. אצל ז׳ק נריה, שמספר עליה במאמר ההוקרה, המשפט הזה איננו רק שורה יפה משירה אלא תפיסת עולם: כתיבה כעמידה מול הפחד, מול מחיקות, מול המציאות שמתעקשת להכתיב לנשים היכן יעמדו ומה יאמרו.
דווקא בגלל זה, בקמפיין של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון ליום האישה אנחנו לא מבקשים ״לקשט״ את היום במחוות ריקות. אנחנו מבקשים לדבר עליו במונחים שהאזור שלנו מבין היטב: כוח, אחריות, מוסדות, והמחיר שנשים משלמות כשמשטרים, ארגוני טרור ואידאולוגיות קיצון מתחרים על שליטה. אהדיה אחמד אל-סייד כותבת בבהירות שכואבת לקרוא: ביום האישה ״אנחנו מציינים, לא חוגגים״.
היא כותבת כאישה, בלי תארים ובלי כותרות, ומתארת כיצד נשים משלמות על מלחמות שלא התחילו ועל קיצוניות שלא יצרו. היא מביטה סביב ורואה איראן שבה, לדבריה, נשים נהרגות ונעצרות ומוכות תחת משטר שמפקח על הגוף הנשי ומשתיק קולות, והיא מזכירה את קריאת הייאוש מאפגניסטן ביום שהטליבאן נכנס לקאבול ואת המחיקה הכמעט מיידית של נשים מהחיים הציבוריים; היא מביאה גם את עדות האישה היזידית שסיפרה לה כיצד דאעש סחר בה כאילו הייתה רכוש; והיא חוזרת לתיעוד מאירוע הנובה, לצעירות שרקדו ואז נגררו והפכו ״כלי״ להפחדה.
בתוך הרצף הזה היא מזכירה גם רציחות ״על כבוד המשפחה״, את הדה-הומניזציה שמתחילה תמיד בפגיעה בכבוד ובכבוד העצמי, ואת האמת הלא נוחה על עומק ההסתה והחינוך לשנאה.
אבל אם יש לקח אחד שעולה מהטקסט שלה ומהקולות ששמענו בפודקאסטים, הוא שהאלימות הזו איננה ״תופעת לוואי״ של סכסוכים. היא שיטה. ובשיטה הזאת גם השתיקה היא כלי נשק. נטשה האוסדורף מדברת על צביעות ועל סטנדרט כפול: ארגוני נשים בינלאומיים, כולל כאלה שאמורים לעמוד בחזית ההגנה על נשים, שתקו או הגיבו באיחור ניכר לפשעים מגדריים שבוצעו ב-7 באוקטובר.
מבחינתה, כשהאלימות המינית הופכת כלי מלחמה, זו הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי, והעולם לא יכול לבחור אילו נשים ראויות להכרה ואילו נשים נשארות מחוץ לשיח. פרופ’ רות הלפרין-קדרי, מומחית למשפט ולזכויות נשים ומי שישבה בוועדת האו״ם לביעור אפליה נגד נשים, מציבה מראה קשה עוד יותר: היא מתארת כשל מערכתי של מוסדות בינלאומיים בטיפול בפגיעות בנשים ישראליות ואת המשבר באמון שנוצר בין נשים בישראל לבין התנועה הפמיניסטית העולמית, כשההכרה עצמה נעשית פוליטית וסלקטיבית.
מול מערכות שמנסות להשתיק נשים, הפרקים על איראן הופכים את הסיפור לברור: הדיכוי המגדרי הוא לא סעיף צדדי אלא לב המשטר. מרזיה אמיריזאדה מספרת על כלא אווין ועל מאבק לחופש דת, ומתארת דיכוי מערכתי של נשים תחת שלטון האייתוללות, מחוקי חיג’אב כפויים ועד שלילה של זכויות בסיסיות במשפחה ובחברה. בתוך זה היא מדגישה שנשים עומדות בחזית ההתנגדות, “Woman, Life, Freedom”, ורואה בהן את המפתח לשינוי דמוקרטי. גזאל שרמהד, שנאבקת להצלת אביה שנחטף בידי המשטר האיראני, מציירת תמונה של מנהיגות נשית תחת לחץ קיצוני ומדברת על הניסיון להשתיק נשים שמרימות קול מול עוולות, דווקא משום שהעוצמה הזאת נתפסת כאיום ישיר על דיקטטורות.
ובמקום אחר במזרח התיכון, אליאנה אליאן מתארת מודל אחר לגמרי: החברה הכורדית, במיוחד ברוג’אבה, כמרחב מתקדם יחסית בשוויון מגדרי שבו נשים הן לוחמות ומפקדות ב-YPJ ומשולבות בממשל ובקבלת החלטות. אבל גם שם, היא מזהירה, הישגים אינם מובטחים; עליית כוחות איסלאמיסטיים קיצוניים, כולל אלה של אל-ג’ולאני, היא סכנה ישירה לחירות של נשים ולמה שנבנה בעמל רב.
וכאן נכנסת השאלה שהקמפיין שלנו לא מוכן לעקוף: איך מודדים שינוי אמיתי באזור שבו ״רפורמות״ יכולות להיות חלון ראווה, בזמן שהפחד נשאר מנגנון שליטה. סהר סעיד כותבת משפט שכדאי לקרוא פעמיים: ״חברה חושפת את הארכיטקטורה המוסרית שלה באופן שבו היא מתייחסת לנשים שלה, לאמהות שלה, ולמצפון שלה.״ היא מתארת את סעודיה של ילדותה בשנות השמונים, שבה אימהות לא הבטיחה אוטונומיה, ונשים נותרו תלויות משפטית באפוטרופוס גברי להחלטות בסיסיות; היא מזכירה את המרחב הציבורי המופרד ואת המשטרה הדתית ואת המחיר של ערעור על נורמות. ואז היא מכירה גם בשינוי: היא כותבת על סעודיה אחרת שבה ניתנו לנשים זכויות שנמנעו מהן בעבר, כולל הזכות החוקית לנהוג בעקבות צו מלכותי מ-2017 שנכנס לתוקף ב-2018.
אבל היא מסרבת לעצור שם. לשיטתה, מודרניזציה במרחב הציבורי לא פותרת בהכרח את שאלות המצפון והסוכנות המוסרית; חופש דת וחופש ביטוי נותרים רגישים חברתית ומשפטית, ומנגנוני אכיפה תרבותית בתוך המשפחה והמסגרת השבטית עלולים להעניש חריגה מהמקובל. היא מתארת גם קהילה נוצרית דיסקרטית שמתכנסת בסתר, ומדגישה מה יכולה לעלות לנשים עצם החשיפה.
יש כאן קו אחד שמחבר בין כל הקולות האלה, והוא לא ״סיפור השראה״ נוח. זהו קו של אחריות. במזרח התיכון, מי שרוצה להבין ביטחון אזורי, קיצוניות, יציבות והסתה, לא יכול להתעלם מהמקום שבו נשים נדחקות החוצה, מושתקות, נענשות על גוף ועל קול, או מקבלות הכרה רק כשהן מתאימות לנרטיב. דליה זיאדה, לפי התקציר שסיפקת, מחברת בין קידום זכויות נשים לבין יציבות דמוקרטית וטוענת שחברה שמדירה נשים פגיעה יותר לקיצוניות דתית ולטרור; הקול שלה, כאישה מצרית שנאלצה לעזוב את מצרים בשל תמיכתה בישראל אחרי 7 באוקטובר, מזכיר עד כמה לעמדה נשית עצמאית יש מחיר אישי בעולם שבו שיח ציבורי עדיין יכול להיות מסוכן.
לכן, ביום האישה הזה אנחנו בוחרים להיצמד לעיקר: להפסיק להתייחס לנשים כקישוט של שיח מדיני וביטחוני, ולהתחיל להתייחס אליהן כמדד של אמת. אמת של מוסדות בינלאומיים שמתחמקים או מתעכבים, אמת של משטרים שמבינים שלשלוט בנשים הוא דרך לשלוט בעתיד, ואמת של נשים שמסרבות להיעלם גם כשהן נדרשות לשלם את המחיר הגבוה ביותר.
ואולי בגלל זה כדאי לחזור בסוף שוב לנדיה טואני. לא רק בגלל שהיא הייתה ״חלוצה, משוררת, בוסית״, כפי שנכתב עליה, אלא בגלל שהיא עומדת כמטאפורה מדויקת למאבק הזה: אישה שהאמינה שמילים הן כוח, שתרבות איננה מותרות, וששתיקה לעולם לא יכולה להיות המילה האחרונה. אם יש משהו שהאזור שלנו צריך לשמוע ביום האישה, זה בדיוק זה.
