הסכם ההגנה המשותף של מכה, שנחתם ב-7 באוגוסט על ידי ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן, צריך לשמש קריאת השכמה לארצות הברית ולישראל. ההסכם, הקובע כי מתקפה מזוינת נגד אחת משלוש המדינות תיחשב למתקפה נגד כולן, הוצג על ידי החותמות עליו כהסכם הגנתי בלבד. גורמים פקיסטניים וטורקיים מתעקשים כי הוא אינו מכוון נגד מדינה מסוימת כלשהי.
אולם ייתכן שהדבר אינו מדויק לחלוטין, וזהו רק חלק מן הבעיה.
בעוד שיש מי שמציגים את הסכם מכה כצעד שבו מדינות נוטלות סוף סוף אחריות על הגנתן שלהן במקום להסתמך באופן בלעדי על ארצות הברית, כפי שעושה כיום ערב הסעודית, נראה שההסדר הזה צפוי להוביל ל"השלכות בלתי מכוונות".
נדמה שארצות הברית שוכחת כי לאחר מלחמת העולם השנייה, הדבר האחרון שרצתה היה שלאירופה ולאזורים אחרים יהיו כוחות צבאיים חזקים. רבים במערב הגיעו למסקנה שגרמניה למעשה פתחה בשתי מלחמות עולם בתוך מאה אחת, ובאופן כללי התקשתה להסתדר עם אחרים. הגנה על בעלות בריתה עשויה להיות יקרה עבור ארצות הברית, אך אי-הגנה עליהן עלולה לעלות הרבה יותר.
הדבר נכון גם לגבי ברית כמו הסכם מכה. במבט ראשון, נדמה שהברית הסעודית-פקיסטנית-טורקית עשויה לסייע לארצות הברית לחלוק בנטל הביטחוני. אולם בטווח הארוך יותר, ההסכם עלול בסופו של דבר ליצור נטל ביטחוני גדול בהרבה.
במשך קרוב למאה שנה, ארצות הברית סיפקה בנדיבות הגנה מפני מדינות המאיימות על המערב ועל האינטרסים המערביים. כעת, במסגרת הסכם מכה, שלוש מדינות מוסלמיות חשובות, שתיים מהן שותפות ותיקות של ארצות הברית ואחת חברה בנאט"ו, בונות מסגרת ביטחון אזורית שאינה תלויה בוושינגטון.
במשך עשרות שנים ראתה ערב הסעודית בארצות הברית את הערבה הביטחונית העיקרית שלה. טורקיה נותרה חברה בנאט"ו. לפקיסטן היו יחסים ביטחוניים ארוכים ומורכבים עם וושינגטון. כעת שלוש המדינות הללו מקימות מנגנון הגנה קולקטיבי משלהן.
נראה שחלק משותפותיה המסורתיות של ארצות הברית אינן נותנות עוד אמון בארצות הברית כמגינה עליהן. ערב הסעודית מצהירה בבירור כי אינה רוצה עוד לשים את כל הביצים הביטחוניות שלה בסל האמריקני.
המדינות החברות בהסכם מכה אינן בהכרח הופכות לאויבותיה של ארצות הברית. עם זאת, הן עלולות לפעול נגד האינטרסים של ארצות הברית והמערב.
זרעי חוסר האמון הסעודי נזרעו כבר לפני שנים. בשנת 2019 הואשמה איראן במתקפה ההרסנית על מתקני הנפט הסעודיים באבקייק ובחורייס, מתקפה שהשביתה זמנית חלק עצום מתפוקת הנפט של ערב הסעודית.
אולם וושינגטון לא פתחה בתגובה הצבאית שסעודים רבים, ככל הנראה, ציפו לה. על פי דיווחים, האירוע "ערער את האמון הסעודי בארצות הברית". מכון המזרח התיכון כתב כי המתקפה האיראנית ב-2019 והיעדר תגובה אמריקנית "חיסלו למעשה כל אמון סעודי במחויבות הביטחונית של ארצות הברית".
נראה שהסכם מכה הוא תוצאה נוספת של אובדן האמון הזה.
ערב הסעודית מביאה לשותפות החדשה משאבים כספיים עצומים. פקיסטן מביאה ניסיון צבאי, וחשוב מכך, היא המדינה היחידה בעלת רוב מוסלמי המחזיקה בנשק גרעיני. טורקיה מביאה עמה את אחד הצבאות הגדולים בנאט"ו ותעשייה ביטחונית מקומית המתקדמת במהירות.
אין פירוש הדבר בהכרח שהמטרייה הגרעינית של פקיסטן הורחבה לערב הסעודית או לטורקיה. יתרה מכך, אין פירוש הדבר ששלוש המדינות ייצאו אוטומטית למלחמה בכל פעם שאחת מהן תותקף. למעשה, הפרטים המבצעיים נותרו מעורפלים.
עם זאת, אין להמעיט בחשיבות הסמליות הפוליטית.
עבור ישראל, ההתפתחות מטרידה במיוחד משום שהיא מתרחשת בתקופה שבה התקוות לנורמליזציה עם ערב הסעודית נראות רחוקות.
ערב הסעודית, שייתכן שפלרטטה עם הרעיון להצטרף להסכמי אברהם אך תמיד הציבה איזושהי "גלולת רעל", ושזה עתה קיבלה מנשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ אישור להעשיר אורניום לצורך כורים גרעיניים, בחרה להיכנס לשותפות ביטחונית עם טורקיה ופקיסטן, שתי מדינות שממשלותיהן מחזיקות בעמדות אנטי-ישראליות חריפות.
ג'ונתן ספייר, מנהל המחקר ב-Middle East Forum, כתב כי לפני פלישת חמאס לישראל ב-7 באוקטובר 2023, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן נתפס לעיתים קרובות, לצד מנהיגי איחוד האמירויות הערביות ובחריין, כחלק מהנהגה מפרצית מתהווה שביקשה להתקדם מעבר ליריבויות האזוריות המסורתיות ולעבר שיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי, לרבות יחסים קרובים יותר עם ישראל.
"אין להניח שריאד נטשה באופן סופי את הכיוון הזה", הזהיר ספייר. עם זאת, הוא ציין כי במזרח התיכון שלאחר 7 באוקטובר, שיקולים צבאיים ו"נאמנויות סמליות דתיות וציוויליזציוניות" חזרו למרכז הבמה.
הסכם מכה מעניק לערב הסעודית מסגרת אסטרטגית הפוכה, דווקא בזמן שבו וושינגטון קיוותה ששיתוף פעולה ביטחוני עמוק יותר בין ארצות הברית לערב הסעודית יוכל לסייע בקידום נורמליזציה סעודית עם ישראל.
תפקידה של טורקיה מסוכן במיוחד.
תחת הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, טורקיה ממצבת את עצמה כבר שנים כאחת היריבות העוינות ביותר לישראל. אנקרה מקיימת יחסים קרובים עם חמאס והעניקה שוב ושוב תמיכה פוליטית לארגון הטרור, כפי שניתן לראות במקורות השונים שאליהם מפנה המאמר.
החשש, לפיכך, הוא שטורקיה, שהולכת ומתחזקת, מבקשת לתרגם את הרחבת יכולותיה הצבאיות להגמוניה אזורית, ובמקביל מאמצת עמדה תוקפנית כלפי ישראל, קפריסין ויוון.
אם, למשל, טורקיה תקבל מארצות הברית את מטוסי הקרב החמקניים F-35 שהיא מבקשת, ולאחר מכן תתקוף את ישראל וישראל תגיב, האם פקיסטן תטען שטורקיה "הותקפה" ותשגר נשק גרעיני לעבר ישראל? האם ייתכן שלמעשה שאיפה ארוכת טווח זו היא שעומדת בבסיס "הסכם ההגנה"?
ספייר מזהיר כי ההתקרבות המתהווה בין טורקיה, פקיסטן וערב הסעודית היא, ברמה הרטורית, "אנטי-ישראלית במשותף ובאופן קיצוני". הוא מצביע על קריאתו האחרונה של שר ההגנה הפקיסטני חוואג'ה אסיף להקמת חזית אסלאמית מאוחדת נגד ישראל, ועל טענתו של ארדואן כי הציונות מאיימת על כולם. חשוב מכך, ספייר מציין כי טורקיה וקטר נמנות עם "התומכות המעשיות" של חמאס.
לכן, אי אפשר לבחון את הסכם מכה במנותק מההקשר הרחב יותר.
יתרה מכך, טורקיה מרחיבה במהירות את השפעתה בסוריה. הן טורקיה והן קטר הן בעלות ברית מרכזיות של ממשלת נשיא סוריה אחמד א-שרע, וטורקיה מעורבת עמוקות בפיתוח הכוחות המזוינים החדשים של סוריה. לפיכך, ישראל, קפריסין ויוון ניצבות בפני האפשרות של טביעת רגל אסטרטגית טורקית הולכת וגדלה, המשתרעת דרך סוריה ואל תוך העולם המוסלמי הסוני הרחב יותר, בגיבוי שיתוף פעולה צבאי הדוק יותר עם פקיסטן הגרעינית ועם עוצמתה הפיננסית של ערב הסעודית.
בנוסף, טורקיה מביאה למשוואה טכנולוגיה צבאית מתקדמת. אנקרה ואסלאמאבאד הרחיבו בהתמדה את יחסיהן בתחום התעשיות הביטחוניות, לרבות שיתוף פעולה במטוסים, כטב"מים ומערכות צבאיות אחרות. כסף סעודי עשוי להאיץ באופן משמעותי את הפרויקטים הללו.
טורקיה ממצבת את עצמה כמנהיגת גוש בעל אוריינטציה אסלאמיסטית-סונית שהולך ונעשה אסרטיבי יותר. פקיסטן מנסה לתרגם את מעמדה הגרעיני להשפעה פוליטית גדולה יותר, וערב הסעודית היא המממנת שלהן ושותפה פוטנציאלית בתחום הנשק הגרעיני.
גם אם הסכם מכה לעולם לא יהפוך ל"נאט"ו אסלאמי" אמיתי ויישאר סמלי בחלקו, אין פירוש הדבר שהוא אינו מסוכן.
הסכנה האמיתית טמונה בכיוון האסטרטגי שהוא מייצג, בתגובה לירידה הנתפסת בהשפעה האמריקנית, להתחזקותה של טורקיה, להיחלשות הסיכויים למזרח תיכון של שלום, וכעת גם להופעתו של גוש אזורי חדש שחברותיו המובילות רואות יותר ויותר בישראל, בקפריסין, ביוון ובמערב בכלל לא שותפים פוטנציאליים, אלא יריבים.
מאמר זה פורסם באתר מכון גייטסטון ב-17 באוגוסט 2026.
