ישנו קמפיין הסוחף את סלוני תרבות הסלבריטאים במערב, את מסדרונות הארגונים הלא־ממשלתיים הבינלאומיים ואת רחובות הערים האירופיות. פוסטרים נתלים במרסיי. בנדיקט קמברבאץ' חותם על מכתבים פתוחים. זוכי פרס נובל מעניקים את שמם. המסר מפתה בפשטותו: שחרורו של מרואן ברגותי, נלסון מנדלה הפלסטיני, מתון, מאחד, איש שלום הכלוא בידי מדינה מדכאת. זהו אחד ממעשי הזיוף ההיסטורי הנועזים ביותר של זמננו, והעולם נופל בפח.
הבה נדייק במה שמתבקש כאן למעשה. הקהילה הבינלאומית מתבקשת לשחרר אדם שהורשע בחמישה מעשי רצח, נידון לחמישה מאסרי עולם ועוד ארבעים שנות מאסר בידי בית משפט, וזוכה להערצה דווקא בשל תפקידו בארגון האלימות במהלך האינתיפאדה השנייה, ולא למרות תפקיד זה. אין כאן עיוות דין שמתוקן. יש כאן עיוות זיכרון שנבנה במכוון.
ההשוואה למנדלה היא עלבון להיסטוריה
המהלך הרטורי המרכזי של הקמפיין הוא ההשוואה לנלסון מנדלה. הוא הושק, בסמליות מחושבת היטב, מתאו של מנדלה באי רובן. דזמונד טוטו חתם על ההצהרה. ג'ימי קרטר העניק את שמו. הדימוי היה בלתי ניתן לעמידה בפניו – ובלתי ישר לחלוטין.
נלסון מנדלה נכלא בשל התנגדותו למערכת של הפרדה גזעית. מרואן ברגותי הורשע בשל מעורבותו הישירה בתכנון ובביצוע פיגועי טרור שבהם נהרגו אזרחים ישראלים – במסעדה, בתחנת דלק ובשביל טיולים. מנדלה התנער מאלימות כתנאי לשחרורו והוביל את אומתו למעבר מוסכם באמצעות משא ומתן. ברגותי, מתוך תא הכלא שלו, תמך באופן עקבי במאבק מזוין וסירב לכל התנערות כזו. ההשוואה אינה מחמיאה לברגותי. היא משפילה את מנדלה.
ההקבלה גם מוחקת בנוחות את השאלה המרכזית: מה בדיוק יעשה ברגותי אם ישוחרר? תומכיו טוענים שהוא ינהל משא ומתן לשלום. הרקורד וההצהרות שלו עצמו מצביעים על כך שיעשה את מה שתמיד עשה – יגייס אלימות תחת דגל ההתנגדות ויעטוף אותה בשפה של לגיטימיות פוליטית. השילוב הזה, של לוחם חמוש המדבר את הדקדוק של מדינה וריבונות, אינו פתרון. הוא הבעיה בצורתה המסוכנת ביותר.
ההשוואה למנדלה נושאת בתוכה חוסר יושר עמוק עוד יותר. האפרטהייד בדרום אפריקה הסתיים רשמית בשנת 1994 עם הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה. זו הייתה מערכת חיה ומתועדת של הפרדה גזעית שהעולם גינה בצדק. בתוך שלוש שנים מקריסתה, הרפובליקה האסלאמית של איראן כבר פעלה להפוך את זכרה לכלי נשק, כשהיא ממחזרת את המשקל המוסרי של פשע אמיתי נגד האנושות ומפנה אותו כלפי ישראל.
המילה "אפרטהייד", כפי שהיא מיושמת על ישראל, לא הושאלה באופן טבעי מפעילי המאבק באפרטהייד. היא הושתלה במכוון בידי משטר תיאוקרטי בעל סדר יום אסטרטגי משלו, באמצעות רצף של כנסים בינלאומיים שרוב הציבור כלל לא שמע עליהם, ושיאם באחת השערוריות הדיפלומטיות המשמעותיות והפחות נבחנות של שלושת העשורים האחרונים.
מטהראן 1997 לדורבן 2001: כיצד יוצרה עלילת הגנאי
בדצמבר 1997 פתח האייתוללה חמינאי את הפסגה השמינית של ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) בטהראן, הפעם הראשונה שבה איראן אירחה את המפגש. בראשות הנשיא ח'אתמי ובהשתתפות 53 מדינות מוסלמיות, הייתה פסגת טהראן של 1997 הרגע שבו איראן מיצבה את עצמה רשמית כמנהיגת העימות של העולם המוסלמי מול ישראל.
פלסטין והמטרה המפורשת של "התמודדות עם התוקפנות הציונית" עמדו בראש סדר יום עמוס שכלל 142 החלטות. המסמכים שיצאו מהוועידה מתחו ביקורת על ישראל על כך שהיא "מחזירה אווירת מלחמה", קראו למדינות החברות לשקול מחדש כל נורמליזציה עם ישראל ואישרו מחדש את התמיכה בקרן אל־קודס, שתוארה בהודעת הסיכום כתומכת ב"עמידתו האיתנה ובג'יהאד של העם הפלסטיני".
זו לא הייתה לשון דיפלומטית שנבחרה בחוסר תשומת לב. זו הייתה הצהרת כוונות של משטר שמעולם לא הבחין בין מדינה פלסטינית לבין סכסוך מזוין קבוע, משום שסכסוך מזוין קבוע שירת תמיד את מטרותיו טוב יותר מכל מדינה שיכלה לקום.
איראן החלה אז להשתמש באומות המאוחדות ככלי שבאמצעותו ניתן יהיה לתרגם את סדר היום הפוליטי הזה לשפה משפטית ודיפלומטית בינלאומית. ההזדמנות הגיעה בדמות הוועידה העולמית נגד גזענות, שיזמה העצרת הכללית של האו"ם באותה שנה ואשר הייתה אמורה להתכנס בדרבן, דרום אפריקה, בשנת 2001.
איראן תמרנה את עצמה אל תפקיד יושבת הראש של ועדת הניסוח. ועידת ההכנה האזורית האחרונה למדינות אסיה התקיימה בטהראן בפברואר 2001. איראן סירבה להעניק אשרות כניסה לדיפלומטים ישראלים, לארגונים יהודיים, לנציגים כורדים ולארגונים בהאיים עד לאחר שהטיסות האחרונות מפריז ומניו יורק כבר המריאו, ובכך הפכה את ההשתתפות לבלתי אפשרית מבחינה פיזית.
מרי רובינסון, הנציבה העליונה של האו"ם לזכויות אדם, שארגנה את הוועידה, התחייבה אישית שנציגים יהודים וישראלים יהיו זכאים להשתתף. מסמכי הנסיעה שלהם טופלו רק לאחר שהמטוסים כבר עזבו. התוצאה נקבעה מראש עוד לפני פתיחת המושב הראשון.
המסמך שיצא מאותה ועידת הכנה בטהראן האשים את ישראל ב"טיהור אתני", ביישום "סוג חדש של אפרטהייד", ב"פשע נגד האנושות" וב"צורה של רצח עם". הוא קבע כי הציונות "מבוססת על עליונות גזעית".
אירווין קוטלר, אחד המשפטנים הבינלאומיים הבולטים ביותר בדורו, כינה אותו "אחד מכתבי ההאשמה המרושעים ביותר נגד ישראל מאז סוף מלחמת העולם השנייה".
חלקים נרחבים מאותו מסמך שנכתב בידי איראן הפכו לאחר מכן לתבנית שעליה התבססה הצהרת הארגונים הלא־ממשלתיים בוועידת דרבן עצמה. נציגים ממצרים, איראן, עיראק, פקיסטן וסוריה התעקשו לאחר מכן להעביר את לשונו אל מושבי ההכנה הסופיים בז'נבה, ודרשו גם שהמילה "שואה" תופיע בלשון רבים בכל מקום שבו הופיעה בטקסט, ובכך לדלל במכוון את משמעותה ההיסטורית הייחודית.
ועידת דרבן נפתחה ב־31 באוגוסט 2001, אחד־עשר ימים לפני פיגועי 11 בספטמבר. זה היה הרגע שבו המסגרת המלאכותית הזו הפכה לעולמית.
ארצות הברית וישראל פרשו מהוועידה. קולין פאוול גינה את נוסח ההצהרה וכינה את שפתה שונאת ומסיתה. אך הוועידה נמשכה, ותווית ה"אפרטהייד" שהיא מיסדה המשיכה את מסעה דרך החברה האזרחית הבינלאומית, ארגוני זכויות אדם, קמפוסים אוניברסיטאיים ומכתבים פתוחים של סלבריטאים, עד שהפכה לרקע המוסרי הבלתי מעורער שעל בסיסו קמפיינים כמו "שחררו את מרואן" מציגים את עצמם כיום כצדק מובן מאליו.
התהליך לא נעצר בדרבן. בוועידת הביקורת של דרבן שנערכה בז'נבה בשנת 2009, לוב תחת קדאפי עמדה בראש ועדת ההכנה. איראן שימשה כסגנית יושבת הראש. ראש המדינה היחיד שהופיע היה מחמוד אחמדינג'אד, מכחיש שואה, שפתח את הדיונים בהכרזה כי "הציונות העולמית היא התגלמות הגזענות".
משלחות אירופיות יצאו מן האולם. כבר לא ניתן היה להכחיש את הדפוס. לאורך שלוש ועידות שנפרשו על פני יותר מעשור, תהליך דרבן חשף את עצמו כמיזם בעל מטרה עקבית אחת: לא חיסול הגזענות בעולם, אלא חיסול הלגיטימיות של ישראל בעיני העולם.
זהו היסוד שעליו נשען קמפיין "שחררו את מרואן", והוא נבנה בידי אותו משטר שמממן את חמאס, מחמש את חיזבאללה וקרא להשמדת ישראל מכל במה אפשרית במשך ארבעים שנה.
שבט ברגותי: עסק משפחתי שנבנה על דם וסתירה
הקמפיין מבקש מאיתנו להתמקד במרואן בלבד. כדי לעשות זאת, יש להתעלם ממה שהשם ברגותי מייצג בפועל, רשת משפחתית מורחבת שחבריה, בזירות רבות, הפכו את הקמתה של מדינה פלסטינית לקשה יותר בכל צומת אפשרית. הבה נתבונן בתמונה המלאה.
עבדאללה ברגותי הוא מומחה המטענים הראשי של חמאס, האחראי לטבח במסעדת סבארו בירושלים בשנת 2001, שבו נרצחו חמישה־עשר בני אדם, בהם שבעה ילדים, וכן לשורה של פיגועים נוספים שבהם נהרגו עשרות אזרחים ישראלים. הוא יושב בכלא ישראלי ומרצה מספר מאסרי עולם. אין מכתבים פתוחים של סלבריטאים עבורו. קשה יותר לנהל את יחסי הציבור כאשר הקורבנות הם ילדים שאכלו פיצה.
ואז ישנו עומר ברגותי, ממייסדי תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות העולמית (BDS), האיש שבנה קריירה מלומר לאוניברסיטאות, לאמנים ולתאגידים ברחבי העולם לנתק קשרים עם ישראל. הוא נולד בקטאר. הוא גדל במצרים. הוא אינו פליט פלסטיני בשום מובן של ההגדרה. הוא מחזיק במעמד של תושב קבע בישראל, שהושג מרצונו באמצעות נישואים, ומתגורר בנוחות בעכו, בתוך ישראל. הוא השיג את התואר השני שלו באוניברסיטת תל אביב, אותה אוניברסיטה שהוא קורא לעולם להחרים, והמשיך ללימודי דוקטורט בה בזמן שהאוניברסיטה הגנה על חירותו האקדמית והגנה עליו מפני סטודנטים שעתרו להדחתו. בשנת 2017 עצרה אותו רשות המסים הישראלית בגין הסתרת הכנסות לא מדווחות בהיקף של כ־700,000 דולר, דמי הרצאות ומשכורת של מנהל בחברת טכנולוגיה שהוסתרו בחשבונות בנק ברמאללה ובארצות הברית, בזמן שנהנה מזכויות התושבות, משירותי הבריאות ומהחירויות האזרחיות של המדינה שלה הקדיש את חייו לדה־לגיטימציה שלה.
זו אינה התנגדות. זהו טפילות המחופשת לעיקרון. עומר ברגותי בנה תנועה עולמית הדורשת מאחרים להקריב את קשריהם הכלכליים עם ישראל בעוד שהוא עצמו מנצל באופן אישי כל הטבה שהחברה והחוק בישראל מעניקים לו. הצביעות אינה מקרית. היא מבנית, והיא מספרת לך כל מה שעליך לדעת על היסוד המוסרי שעליו נשען הקמפיין הרחב יותר.
וכעת יש לנו את ערב ברגותי, בנו של מרואן, המופיע באמצעות קישור וידאו בכנסי סולידריות במרסיי, כשמצידיו פוליטיקאים ממפלגת שין פיין המבצעים השוואות מופרכות לבובי סנדס ולשובתי הרעב האירים. השושלת מנציחה את עצמה. הדור הבא אינו מוכשר לדיפלומטיה, אינו מוכשר לממשל, אינו מוכשר לעבודה הקשה של בניית מוסדות שהפלסטינים זקוקים להם נואשות, אלא להצגת קורבנות על הבמה הבינלאומית, לרומנטיזציה של מאסר ולטיפוח תחושת קיפוח כזהות.
מה הקמפיין הזה משיג בפועל
תומכיו של שחרור ברגותי טוענים כי הוא נמצא בעמדה ייחודית לנהל משא ומתן להסדר, כי הוא נהנה מהערכה הן בפת"ח והן בחמאס, כי הוא יכול לאחד את הפלגים הפלסטיניים, וכי הוא מייצג דרך יציאה מן האסון הנוכחי. ראוי להתייחס לטיעון הזה ברצינות, ואז לדחות אותו לגופו.
התרבות הפוליטית הפלסטינית מאורגנת במשך עשרות שנים סביב העלאת ההתנגדות מעל הממשל, סביב העדפת ההתרסה הסמלית על פני יכולת מוסדית, סביב האסיר והשהיד על פני המנהל והבונה. זוהי בדיוק התרבות שטופחה וגולמה בידי דמויות כמו מרואן ברגותי, ואשר הובילה שוב ושוב את העם הפלסטיני אל סף המדינה ואז משכה אותו לאחור. קמפ דייוויד בשנת 2000. הצעת אולמרט בשנת 2008. פעם אחר פעם, מקסימליזם והרומנטיקה של המאבק המזוין גברו על האפשרות להקים מדינה. שחרורו של ברגותי והכתרתו כמושיע לא ישברו את המעגל הזה. הם יקדשו אותו.
יש גם דבר מטריד מאוד בתיאבון של השמאל העולמי לקמפיין הזה. סלבריטאים שלעולם לא היו חותמים על מכתב המשבח רוצח מורשע בשום הקשר אחר, עושים זאת כאן בהתלהבות, משום שהמסגור – קולוניאליזם, אפרטהייד, התנגדות – מפעיל רפלקס מוסרי שעוקף בדיקה עובדתית. קורבנות פעולותיו של ברגותי, האזרחים הישראלים שנרצחו בפיגועים שאותם ארגן, נמחקים לחלוטין מן הנרטיב. אין להם שמות במכתבים הפתוחים. אף סלבריטי אינו מצייץ עליהם. מותם, לפי החשבון של הקמפיין, הוא פשוט המחיר המקובל של ההתנגדות. כדי לכנות זאת צדק נדרשת צורה מסוימת מאוד של עיוורון מוסרי, עיוורון שבחוגים מסוימים הפך לאות כבוד.
סדר היום האמיתי של איראן: לא שחרור אלא אסלאמיזציה
ישנה הטעיה אחרונה הטמונה בכל זה, והיא המשמעותית ביותר. הרפובליקה האסלאמית של איראן, המשטר שחיבר את מסגרת ה"אפרטהייד" בפסגת ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי בטהראן בשנת 1997, שהשתמש בתהליך דרבן כדי להלבין אותה ולהעניק לה לגיטימציה בינלאומית, שמממן את חמאס והג'יהאד האסלאמי, שעמד בראש ועדת הניסוח של האו"ם כדי להסיט ועידה נגד גזענות ולהפוך אותה לוועידה נגד עצם קיומה של ישראל – מעולם לא היה מחויב לחירות הפלסטינית. הוא היה מחויב, באופן שיטתי ומכוון, לאסלאמיזציה של הסוגיה הפלסטינית.
ההבחנה הזאת חשובה מאוד. הזהות הלאומית הפלסטינית אינה דתית מטבעה. התנועה הלאומית הפלסטינית הייתה היסטורית תנועה חילונית, שהונהגה בידי אנשי שמאל, נוצרים ולאומנים ערבים לצד מוסלמים. יאסר ערפאת היה מושחת ולעיתים קרובות טעה באופן קטסטרופלי, אך חזונו לגבי פלסטין לא היה חזון של מדינה תיאוקרטית. הפרויקט הנתמך בידי איראן פועל במשך עשרות שנים למחוק את המסורת החילונית הזאת ולהחליפה בשפת המלחמה הדתית, השהאדה והג'יהאד הנצחי. חמאס, הלקוח הפלסטיני המרכזי של איראן, אינו רוצה מדינה פלסטינית לצד ישראל. הוא רוצה את חיסולה של ישראל כתנאי מוקדם לכל הסדר פוליטי. איראן מממנת את הפרויקט הזה לא משום שאכפת לה מהפלסטינים החיים בכבוד, אלא משום שסכסוך קבוע בגבולותיה של ישראל משרת את האסטרטגיה האזורית האיראנית ומעניק למשטר עילה שסביבה הוא יכול לארגן את העולם המוסלמי, כפי שחמינאי הדגים בצורה כה ברורה בטהראן בשנת 1997.
הפלסטינים שסבלו יותר מכל מהפרויקט הזה הם הפלסטינים עצמם. עזה תחת שלטון חמאס אינה חברה שמוכנה להקמת מדינה. זוהי אוכלוסייה המנוהלת כחזית קבועה, שתשתיותיה האזרחיות מנוצלות כמחסה לפעילות צבאית, ושצעיריה מגויסים למטרה שמבטיחה להם מות קדושים במקום עתיד. כאשר איראן מדברת על שחרור פלסטין, היא מתכוונת לשחרור מן האפשרות של פשרה, מן האפשרות של דו־קיום, ומכל הסדר פוליטי שעשוי בפועל להעניק לפלסטינים מדינה ולסיים את הסכסוך שאיראן זקוקה לו לשם השפעתה האזורית ולשם הלגיטימציה הפנימית שלה.
קמפיין "שחררו את מרואן", במודע או שלא במודע, משרת את אותו פרויקט. המשיכה של ברגותי נעוצה בכך שהוא מוצג כגשר בין פת"ח החילוני לבין חמאס האסלאמיסטי. מנקודת המבט של טהראן, זו אינה עמדה מתונה. זוהי העמדה האידיאלית: דמות שיכולה להלבין את סדר היום של האסלאמיזציה בשפת הלאומיות הפלסטינית, שיכולה לגרום לשמאל הבינלאומי להרגיש שההתנגדות המזוינת היא דבר פרוגרסיבי ולא תיאוקרטי, ושיכולה להרחיב את השפעתה של איראן אל תוך יהודה ושומרון בדיוק כפי שחמאס הרחיב את השפעתה אל תוך עזה. מסגרת דרבן העניקה לעולם את אוצר המילים. קמפיין "שחררו את מרואן" מעניק לו את הגיבור. שניהם נבנו על אותו שקר.
הטרגדיה האמיתית
הטרגדיה האמיתית בכל זה היא המחיר שמיתוס ברגותי גובה מן הפלסטינים עצמם. כל שנה המוקדשת להאדרת לוחמים כלואים היא שנה שאינה מוקדשת לבניית מוסדות אזרחיים, שלטון חוק, תשתיות כלכליות ותרבות של פשרה, כל הדברים שמדינה פלסטינית בת־קיימא הייתה זקוקה להם. כל דולר בינלאומי המופנה לקמפיין "שחררו את מרואן" הוא דולר שאינו מושקע בבתי חולים פלסטיניים, בבתי ספר פלסטיניים או ברפורמה בממשל הפלסטיני. כל צעיר פלסטיני שלומד כי הופעתו של ערב ברגותי בכנס במרסיי מייצגת את עתידו, הוא צעיר פלסטיני שמנהיגיו כושלים כלפיו.
מרואן ברגותי אינו מנדלה של פלסטין. הוא התגלמותה של תרבות פוליטית שהקריבה את רווחתם של הפלסטינים על מזבח ההתנגדות הנצחית. משפחתו אינה שושלת של שחרור אלא מקרה בוחן לאופן שבו ניתן לארוז אלימות, צביעות וניצול רגשות האשם של המערב ולמכור אותם כגבורה. ומאחורי הקמפיין לשחרורו ניצב משטר תיאוקרטי בטהראן שאינו רוצה שהפלסטינים יהיו חופשיים. הוא רוצה שהם יישארו, באופן קבוע, כלי נשק.
העולם מתבקש לכנות זאת סולידריות. כדאי לחשוב היטב מי מרוויח כאשר אנו עושים זאת.
