כיום, מתרחש קמפיין שמסתובב בסלונים של תרבות הסלבריטאים המערבית, באולמות ארגוני חברה אזרחית בינלאומיים וברחובות ערי אירופה. פוסטרים תלויים במרסיי. השחקן בנדיקט קמברבאץ' חותם על מכתבים פתוחים. זוכי פרס נובל משאילים את שמותיהם. המסר מפתה בפשטותו: שחרור מרואן ברגותי, נלסון מנדלה מפלסטין, מתון מאחד, איש שלום, כלוא על ידי מדינה מדכאת. זו אחת ההמצאות ההיסטוריות הנועזות ביותר של זמננו, והעולם נופל בפח.

בואו נהיה מדויקים לגבי מה שבאמת נדרש. הקהילה הבינלאומית מתבקשת לשחרר גבר שהורשע בחמישה מקרי רצח, שנידון לחמישה מאסר עולם ועוד 40 שנות מאסר בבית משפט, ונחגג דווקא בגלל, לא למרות, תפקידו בארגון האלימות במהלך האינתיפאדה השנייה. זו לא טעות שמתוקנת. זהו טעות זיכרון שמתוכננת.

ההשוואה למנדלה היא עלבון להיסטוריה

הטקטיקה המרכזית של הקמפיין היא להשוות את ברגותי לנלסון מנדלה, שהושק באופן סמלי מתא רובן איילנד של מנדלה ונתמך על ידי דזמונד טוטו וג'ימי קרטר. הדימויים מרתקים אך לא כנים לחלוטין.

נלסון מנדלה נכלא בשל התנגדותו להפרדה גזעית, ולאחר מכן ויתר על האלימות כדי להוביל מעבר במשא ומתן. מרואן ברגותי הורשע בתכנון ובביצוע פיגועים קטלניים נגד אזרחים ישראלים במקומות ציבוריים, ומכלא תמך בעקביות בהתנגדות ללא ויתור. להשוות ביניהם זה להוריד את מנדלה, לא להרים את ברגותי.

המקבילה גם מוחקת בנוחות את השאלה המרכזית: מה בדיוק היה עושה ברגותי אם היה משתחרר? תומכיו טוענים שהוא ינהל משא ומתן לשלום. הרקורד וההצהרות שלו מרמזים שהוא היה עושה את מה שתמיד עשה, מגייס אלימות תחת דגל ההתנגדות ומלביש אותה בשפת הלגיטימיות הפוליטית. השילוב הזה, הלוחם החמוש שמדבר את דקדוק המדינה, אינו פתרון. זו הבעיה בצורתה המסוכנת ביותר.

שבט ברגוטי: עסק משפחתי שנבנה על דם וסתירה

הקמפיין מבקש מאיתנו להתמקד באופן צר במרואן. לעשות זאת דורש להתעלם ממה ששם ברגותי מייצג בפועל: רשת משפחתית מורחבת שחבריה, במספר חזיתות, הקשו על הקמת מדינה פלסטינית בכל הזדמנות.

שקלו את התמונה המלאה. עבדאללה ברגותי הוא יצרן הפצצות הראשי של חמאס האחראי לטבח פיצריה בסברו בירושלים ב-2001, שבו נהרגו 15 בני אדם, כולל שבעה ילדים, ורצף פיגועים נוספים שבהם נהרגו עשרות אזרחים ישראלים. הוא יושב בכלא ישראלי ורצה מספר עונשי מאסר עולם. בלי מכתבים פתוחים של סלבריטאים בשבילו. האופטיקה קשה יותר לניהול כשהקורבנות הם ילדים שאוכלים פיצה.

ואז יש את עומר ברגותי, מייסד שותף של תנועת ה-BDS העולמית, האיש שבנה קריירה בכך שהורה לאוניברסיטאות, אמנים וחברות ברחבי העולם לנתק קשרים עם ישראל. הוא נולד בקטר. הוא גדל במצרים. הוא אינו פליט פלסטיני בשום צורה של ההגדרה. הוא מחזיק בתושבות קבע בישראל, שקיבל מרצונו בנישואין, וחי בנוחות בעכו, בתוך ישראל. הוא קיבל תואר שני מאוניברסיטת תל אביב, אותה מוסד בו הוא פועל לחרם עולמי, והמשיך לדוקטורט שם בזמן שהאוניברסיטה הגנה על חירותו האקדמית והגנה עליו מסטודנטים שביקשו להדחתו. בשנת 2017 עצרה אותו רשות המס הישראלית על הסתרת כ-700,000 דולר בהכנסות לא מוצהרות, דמי דיבור ושכר של מנהל טכנולוגיה שהוסתרו בחשבונות בנק ברמאללה ובארצות הברית, בעוד שנהנה מזכויות תושב, בריאות וחירויות אזרח של המדינה שהקדיש את חייו לדילגיטימציה.

זו לא התנגדות. זו טפילות שמחופשת לעיקרון. עומר ברגותי בנה תנועה עולמית שדורשת מאחרים להקריב קשרים כלכליים עם ישראל, בעוד שהוא מנצל באופן אישי כל תועלת שהחברה והחוק הישראליים מעניקים לו. הצביעות אינה מקרית. זה מבנה, והוא מספר לך הכל על הבסיס המוסרי שעליו נשען הקמפיין הרחב יותר.

עראב ברגותי, בנו של מרואן, מופיע כעת בכנסי סולידריות, מאמץ את אותה גישה פרפורמטיבית כמו הדורות הקודמים. המשפחה ממשיכה לקדם תלונות על בניית מוסדות.

מה שהקמפיין באמת משיג

תומכי שחרורו של ברגותי טוענים כי הוא בעמדה ייחודית לנהל משא ומתן על הסדר, שהוא זוכה לכבוד בקרב פתח וחמאס, שהוא יכול לאחד פלגים פלסטיניים, ושהוא מייצג דרך לצאת מהאסון הנוכחי. הטיעון הזה ראוי שייקחו אותו ברצינות ואז יידחו ברצינות.

התרבות הפוליטית הפלסטינית מאורגנת במשך עשרות שנים סביב העלאת ההתנגדות על פני הממשל, של מרד סמלי על פני הכשירות המוסדית, של האסיר והשהיד על פני המנהל והבונה. דווקא תרבות זו, שטופחה ומגולמת על ידי דמויות כמו מרואן ברגותי, הובילה שוב ושוב את העם הפלסטיני לסף הקמת מדינה ואז משכה אותם חזרה ממנו. קמפ דייוויד בשנת 2000. הצעת אולמרט ב-2008. שוב ושוב, המקסימליזם והרומנטיקה של המאבק המזוין גברו על האפשרות של מדינה. שחרור ברגוטי והכתרו כמושיע לא ישבור את המעגל הזה. זה יקדש אותו.

יש גם משהו מטריד מאוד בתיאבון של השמאל הגלובלי לקמפיין הזה. סלבריטאים שמעולם לא היו חותמים על מכתב החוגג רוצח מורשע בכל הקשר אחר עושים זאת כאן בהתלהבות, כי המסגרת, הקולוניאליזם, האפרטהייד וההתנגדות מפעילים רפלקס מוסרי שעוקף את הבדיקה העובדתית. קורבנות מעשיו של ברגותי, האזרחים הישראלים שנרצחו בפיגועים שהוא תכנן, נערכים לחלוטין מהנרטיב. אין להם שמות במכתבים הפתוחים. אין סלבריטאים שמצייצים עליהם. מותם הוא, לפי הקמפיין, פשוט המחיר המקובל של ההתנגדות. לקרוא לצדק הזה דורש סוג מאוד מסוים של עיוורון מוסרי, כזה שהפך, בחוגים מסוימים, לסמל של כבוד.

הטרגדיה האמיתית

הטרגדיה האמיתית בכל זה היא מה שמיתוס ברגותי עולה לעם הפלסטיני עצמו. כל שנה שמוקדשת לחגיגת מיליטנטים כלואים היא שנה שלא מושקעת בבניית המוסדות האזרחיים, שלטון החוק, התשתיות הכלכליות ותרבות הפשרה שמדינה פלסטינית בת קיימא הייתה דורשת. כל דולר בינלאומי שמושקע בקמפיין שחרור מרואן הוא דולר שלא מושקע בבתי חולים, בתי ספר או רפורמה בממשל פלסטיני. כל צעיר פלסטיני שמאמין שברגותי הערבי שמדבר בכנס במרסיי מייצג את עתידו הוא צעיר פלסטיני שנכשל על ידי מעמד ההנהגה שלו.

מרואן ברגותי אינו מנדלה של פלסטין. הוא התגלמות תרבות פוליטית שהקריבה את רווחת הפלסטינים על מזבח ההתנגדות הקבועה. משפחתו אינה שושלת שחרור אלא מקרה מבחן כיצד ניתן לארוז ולמכור את האלימות, הצביעות והמניפולציה של אשמת המערב כגבורה.

הקמפיין לשחרורו מבקש מהעולם לאשרר מיתולוגיה, ובכך להבטיח שהתנאים שיצרו את האסון הנוכחי ישוחזרו בנאמנות בדור הבא. מאחורי ההילה המושאלת של נלסון מנדלה והכוונות הטובות של אנשים שצריכים לדעת טוב יותר, זה הדבר היחיד שהקמפיין הזה באמת מבטיח.