הבוקר באיראן מתחיל פחות בקול פיצוצים ויותר במספרים. המסר האמריקאי הוא שהשלב הבא בעימות יהיה כלכלי, המסר האיראני הוא שללחץ הזה יהיה מחיר גם לשכנותיה של איראן ולשוק האנרגיה העולמי, ואילו המסר שמגיע מהרחוב ומהשוק פשוט בהרבה: האיראנים מחפשים מקום בטוח לכסף שלהם.

שר האוצר האמריקאי סקוט בסנט הגדיר את השלב שנפתח היום כ-"economic D-Day" ואמר כי מדובר ב-"the single greatest financial offensive ever marshaled against an adversary" (המתקפה הפיננסית הגדולה ביותר שרוכזה אי פעם נגד יריב). לדבריו, המטרה היא לנתק את “כל עורקי החיים הכלכליים” של המשטר האיראני ולהבהיר גם למדינות ולחברות שממשיכות לקיים קשרים עם טהראן כי יהיה לכך מחיר. נכון לשעות הבוקר, עם זאת, ההצהרה הדרמטית עדיין הקדימה את הפרטים: הרשימה המלאה של בנקים, חברות, ספינות, שותפי סחר וכלי אכיפה אמורה להתבהר רק בהמשך היום.

מכאן גם הזהירות הנדרשת בקריאת הכותרות. ארצות הברית אכן מאותתת על החרפה משמעותית של הלחץ, אבל השאלה החשובה אינה רק מה ייכתב בהודעת משרד האוצר, אלא מי מחוץ לארצות הברית יהיה מוכן לציית. היכולת לפגוע באיראן תלויה במידה רבה בבנקים, חברות ביטוח, חברות ספנות, נמלים וממשלות שלישיות ובעיקר ביכולת לצמצם את נתיבי המסחר שנותרו לטהראן עם סין, רוסיה ומדינות האזור.

טהראן משיבה: אם זו מלחמה כלכלית, גם הנפט על השולחן

התגובה האיראנית הגיעה עוד לפני פרסום הפרטים האמריקאיים. מוחסן רזאאי, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי ואחד מבכירי המערכת הביטחונית של הרפובליקה האסלאמית, הזהיר כי איראן לא תתייחס להצטרפות למהלך האמריקאי כאל צעד כלכלי תמים.

“אם המלחמה הכלכלית תימשך, אפילו טיפה אחת של נפט לא תיוצא, לא דרך מצר הורמוז ולא משום מקום במפרץ הפרסי”, כתב רזאאי. הוא הוסיף כי השתתפות או תמיכה של מדינה כלשהי ב“מלחמה הכלכלית של ארצות הברית נגד העם האיראני” תיחשב בעיני טהראן למעשה מלחמה.

זו אמירה חריפה, בוודאי כאשר היא מגיעה ממי שעומד בראש הגוף המתאם את מדיניות הביטחון הלאומי של איראן. אבל חשוב להבחין בין איום לבין החלטה מבצעית. לא פורסמה הבוקר הוראה חדשה לסגירה מוחלטת של המצר, והמציאות בשטח ממילא מורכבת יותר מן ההצהרות. איראן ממשיכה להפעיל שליטה סלקטיבית במעבר, ובדיווחים האחרונים נמסר גם על אישורים שניתנו לחלק מכליות הנפט העיראקיות לעבור. במילים אחרות, טהראן אינה בהכרח בוחרת בין “פתוח” ל“סגור”; היא מנסה להפוך את הורמוז למנוף של הרשאות, חריגים, אגרות ואי ודאות.

מבחינת איראן, זהו מכפיל כוח. אין צורך לעצור כל ספינה כדי להשפיע על השוק. די בכך שחברת ספנות אינה יודעת אם האונייה שלה תעבור, שמבטח דורש פרמיה גבוהה יותר, או שמדינה במפרץ חוששת כי שיתוף פעולה עם הסנקציות האמריקאיות יסכן את יצוא הנפט שלה. האיום עצמו הופך לעלות.

אלא שהעלות הזאת אינה חד כיוונית. כל התייקרות של ביטוח, תובלה או יבוא דרך המפרץ חוזרת גם אל הכלכלה האיראנית. וזה המקום שבו העימות הבין־לאומי מתחבר הבוקר באופן הישיר ביותר לחיי היומיום באיראן.

השוק לא מחכה להודעות רשמיות

אם צריך לבחור אינדיקטור אחד למצב הרוח באיראן הבוקר, הוא כנראה אינו נאום של שר או החלטה של הפרלמנט. הוא מחיר הזהב.

לפני פתיחת המסחר היום דווח באיראן על מחיר של כ-21.746 מיליון תומאן לגרם זהב 18 קראט. הדולר בשוק החופשי התקרב ל-200 אלף תומאן, לאחר זינוק של כמעט 7,000 תומאן ביום הקודם. פרארו, המסקר את השוק המקומי, ציין כי הדולר הגיע ל-199,900 תומאן עוד לפני תחילת המסחר, בעוד מקורות שוק אחרים נעו הבוקר סביב 199,400-199,650 תומאן.

הפערים הקטנים בין האתרים אינם מפתיעים. שוק המט"ח החופשי באיראן אינו בורסה מרכזית אחת, והמחירים משתנים בין סוחרים ושעות מסחר. אבל התמונה הרחבה ברורה. העיתון הכלכלי דוניא-י אקתסאד מנה הבוקר חמישה גורמים שמזינים את העלייה בדולר: ירידה בהכנסות במטבע זר, עלייה בביקוש ליבוא, קשיים בהעברות כספים, החרפה בציפיות האינפלציוניות ואי ודאות פוליטית.

זו למעשה הגרסה הכלכלית של משבר האמון. כאשר הזהב, מטבעות הזהב והדולר עולים יחד, משקי הבית אינם בהכרח מהמרים על תרחיש מסוים; הם קונים ביטוח נגד כמה תרחישים בו-זמנית: פיחות, אינפלציה, סנקציות, הסלמה צבאית או מגבלות חדשות על תנועת הון.

עבור האזרח האיראני, “מתקפה פיננסית” איננה מושג אסטרטגי. היא מתורגמת לשאלה הרבה יותר יומיומית: האם הכסף שנמצא היום בחשבון יהיה שווה אותו דבר בעוד שבוע.

הזהב רץ, השכר עובר לוועדה

כאן מתחדד אחד הפערים הבולטים של הבוקר: השווקים מגיבים בתוך דקות, בעוד שמוסדות המדינה פועלים בקצב אחר לחלוטין.

המועצה העליונה לעבודה התכנסה ב-23 באוגוסט, אך במקום להכריע על עדכון מיידי של השכר הוחלט להעביר את הנושא לבחינה נוספת במהלך חודש שהריוור. מבחינת המערכת, זו דרך מסודרת לבחון את השחיקה ולנהל משא ומתן בין הממשלה, העובדים והמעסיקים. מבחינת העובד, זו עוד תקופה שבה מחיר הזהב, הדולר והמזון משתנים בזמן שהמשכורת נשארת במקום.

גם תשלומים לגמלאים וסיוע למשקי הבית ממשיכים לעבור דרך המנגנונים הקיימים. הממשלה מדגישה שהיא מעבירה מדי חודש סכומי עתק במסגרת תלושי מזון ומנסה להרחיב את הסיוע. אבל כשהמחירים משתנים בקצב מהיר, עצם העובדה שהמדינה מעבירה כסף אינה מבטיחה שכוח הקנייה נשמר.

זה אולי אחד המאפיינים החשובים של איראן הנוכחית: המערכת אינה משותקת. היא מקיימת ישיבות, מקימה ועדות, משלמת סובסידיות ומקדמת פרויקטים. הבעיה היא שהסיכון נע מהר יותר מן הביורוקרטיה.

גם בעיתונות השמרנית כבר מדברים על יוקר המחיה

המצוקה הכלכלית אינה נשארת רק בעיתונות המזוהה עם מבקרי הממשלה. גם כלי תקשורת שמרניים מציבים אותה במרכז.

העיתון ג'וואן עסק בעלויות הייצור בענפי החקלאות ומשק החי ובזינוקים חדים במחירי התשומות. גם אם חלק מהנתונים המתפרסמים בתקשורת האיראנית דורשים אימות מול סדרות מלאות של המרכז לסטטיסטיקה או גופים רשמיים, עצם הבחירה של עיתון המזוהה עם המחנה הביטחוני להקדיש מקום נרחב למחירי מזון היא משמעותית.

המסר המשתמע הוא שהסנקציות והמלחמה אינן מספקות עוד הסבר מלא. כאשר מספוא, אנרגיה, תובלה וציוד מתייקרים, הדיון עובר גם לניהול הכלכלה בתוך איראן: מי מפקח, מי מסבסד, כיצד מוחזר מט"ח למדינה ומדוע התייקרות תשומות מגיעה במהירות למדף.

מכאן נובע גם הפרדוקס של המחנה השמרני. מצד אחד הוא דורש מן הממשלה לעצור את עליית המחירים; מצד אחר הוא תומך בקו ביטחוני שמוכן להעלות את רמת הסיכון באזור. מבחינת האזרח שקונה דולר או זהב, ההבחנה הזאת כמעט אינה קיימת. איום על הורמוז, סנקציות חדשות ושמועות על התייקרות בנזין הם כולם חלק מאותו מחיר של אי ודאות.

לא רק כסף: תשתיות הופכות לחלק מן המלחמה

הממשלה מנסה במקביל להציג תמונה של מדינה שממשיכה לבנות ולפתוח נתיבים. אחד הפרויקטים שמקבלים תשומת לב הוא מסילת צ'אבהאר–זאהדאן, שאמורה לחבר את נמל צ'אבהאר בדרום-מזרח איראן אל רשת התחבורה הפנימית.

בימים רגילים זהו פרויקט תשתית. בתנאים הנוכחיים הוא מוצג כמעט כנכס אסטרטגי. צ'אבהאר נמצא לחופי ים עומאן, מחוץ למצר הורמוז, ולכן כל שיפור בחיבור שלו לפנים המדינה מעניק לאיראן מעט יותר גמישות כאשר המעבר במפרץ הופך מוקד של לחץ.

בכירי הממשלה הודו כי במהלך המלחמה נתיבי תובלה חלופיים העלו במקרים מסוימים באופן ניכר את מחירי השילוח והביטוח. מכאן גם החשיבות שמייחסת טהראן למסילות רכבת, מסופי גבול ונמלים. במלחמה כלכלית, תשתית לוגיסטית אינה פחות חשובה ממערכת נשק: היא קובעת האם אפשר לייבא תרופות, לייצא סחורה, להעביר חומרי גלם ולקבל תשלום.

חוק החדירה: כשהביטחון מתנגש עם החשש משיתוק החברה

בזירה הפנימית, אחד העימותים המעניינים ביותר הוא סביב הצעת החוק למאבק בחדירת שירותי מודיעין, ממשלות ומוסדות זרים. הפרלמנט מבקש להרחיב את הכלים להתמודדות עם ריגול, העברת מידע ופעילות הנתפסת כמשרתת מדינות עוינות; הממשלה חוששת שהניסוח רחב מדי.

הוויכוח הזה אינו טכני בלבד. לאחר תקיפות, חיסולים ופגיעה בתשתיות, המחנה הביטחוני טוען כי איראן חייבת להחמיר את חובות הדיווח ולהרחיב את יכולת האכיפה. מן הצד השני נשמעת אזהרה כי הגדרות עמומות של “חדירה” עלולות להפוך קשר אקדמי, שיתוף פעולה מקצועי, פעילות תרבותית או קשר עם מוסד זר לסיכון משפטי.

בתעשיית הקולנוע ובקרב אנשי תרבות כבר עלו חששות מסעיפים שניתן לפרשם כמאפשרים ענישה על הצגה שלילית של המדינה או על שיתוף פעולה בין־לאומי. עדיין מדובר בהצעת חוק הנמצאת בתהליך ולא בנורמה משפטית סופית, ולכן מוקדם לקבוע כיצד תיושם. אבל עצם הוויכוח מסמן קו שבר מוכר באיראן: כמה חופש יכולה המדינה לצמצם בשם הביטחון בלי לפגוע בסופו של דבר ביכולת שלה עצמה לשמר הון אנושי, מחקר ויצירה. וזה מתחבר שוב למילה שחוזרת כמעט בכל נושא הבוקר: אמון.

החשמל חושף משבר שקשה להאשים בו רק את האויב

גם בתחום האנרגיה התמונה מורכבת. הממשלה מצביעה על תוספת כושר ייצור, התקנת מונים חכמים והשקעות בתשתיות, ובאותה נשימה מודה בפגיעה בתחנות כוח ובפערים גדולים בין היעדים לבין הביצוע.

תוואניר, החברה הממשלתית המנהלת את רשת החשמל, מדגישה גם את חלקה של כריית מטבעות דיגיטליים בלתי חוקית בעומס. מאות אלפי מכשירי כרייה צורכים חשמל מסובסד, בשעה שהמערכת עצמה מוכרת חשמל במחיר שאינו משקף את מלוא עלות הייצור.

זו נקודה חשובה משום שהיא מפריעה לנרטיב הפשוט שלפיו כל המחסור הוא תוצאה של המלחמה. התקיפות אכן פוגעות בתשתיות ומחריפות את הבעיה, אבל איראן נכנסה למשבר עם סבסוד עמוק, השקעות חסרות, צריכה לא יעילה ותמריצים שמעודדים שימוש עודף בחשמל.

זהו משבר ביטחוני, אבל גם משבר של משילות כלכלית.

בנזין: די בשמועה כדי ליצור תור

אותו חוסר אמון מופיע גם בתחנות הדלק. שר הנפט מוחסן פכ-נז'אד אמר כי טרם התקבלה החלטה סופית על שינוי במחירי הבנזין וכי המספרים המופצים בתקשורת הם בגדר השערות. הממשלה מבטיחה שהציבור יקבל הודעה מראש אם יוחלט על שינוי.

אלא שבאיראן של היום, הודעה כזאת אינה בהכרח מרגיעה. די בשמועה על עליית מחיר כדי לגרום לנהגים למלא מכל. כאשר הציבור חושש שהמחיר של מחר יהיה גבוה יותר, ההחלטה הרציונלית מבחינתו היא לקנות היום.

זו אולי הדוגמה הפשוטה ביותר למשמעות הכלכלית של חוסר אמון: עוד לפני שהמדינה משנה מדיניות, הציבור משנה התנהגות.

הורמוז: לא סגירה מוחלטת, אלא שליטה באי-הוודאות

גם השיח סביב מצר הורמוז דורש מעט פחות דרמה והרבה יותר דיוק.

רזאאי מתאר את המצר כסגור ומתנה פתיחה מלאה בשינוי התנהגות מצד ארצות הברית ובהתחייבויות הקשורות להבנות בין הצדדים. במקביל יש דיווחים על מעבר סלקטיבי של כלי שיט ועל חריגים שניתנים למדינות מסוימות.

מבחינת טהראן, ייתכן שזה אפילו יעיל יותר מסגירה מוחלטת. משטר של הרשאות, בדיקות ותשלומים מאפשר לה להבחין בין ידידים ליריבים, לשמר חלק מן המסחר ולהמשיך להחזיק את חברות הביטוח והשילוח במצב של חוסר ודאות.

במילים אחרות, המטרה אינה בהכרח לחסום כל מכלית. די בכך שכל קברניט, חברת ספנות ומבטח ישאלו את עצמם אם המכלית הבאה תעבור.

פקיסטן מנסה להשאיר ערוץ פתוח

במקביל לאיומים, טהראן אינה סוגרת את הדלת לדיפלומטיה. מפקד צבא פקיסטן, עאצם מוניר, צפוי להגיע לטהראן, כאשר איסלאמאבאד ממשיכה למלא תפקיד של מתווכת ומעבירת מסרים בין איראן לארצות הברית.

זו נקודה חשובה להבנת ההתנהלות האיראנית: ההסלמה והמשא ומתן אינם נתפסים בהכרח כניגודים. איראן יכולה לאיים על יצוא הנפט ובאותו זמן לקבל שליח שמעביר מסרים מוושינגטון. מבחינתה, האיום נועד לשפר את תנאי המיקוח, לא בהכרח להחליף את המיקוח.

גם הנשיא מסעוד פזשכיאן ממשיך להגן על האפשרות של הסכמה עם ארצות הברית כדרך לצמצם את הסיכון ולייצר תנאים ליציבות כלכלית. מנגד, רזאאי ובכירי המחנה הביטחוני מדגישים שההסכמה תהיה שווה משהו רק אם וושינגטון תעמוד בהתחייבויותיה. סוכנות AP תיארה הבוקר בדיוק את המתח הזה: מצד אחד איומים איראניים על מי שיצטרף לסנקציות, ומצד אחר פזשכיאן שממשיך להגן על מזכר ההבנות כדרך אפשרית לצאת מן המשבר.

הוויכוח האמיתי בטהראן: מה צריך לבוא קודם

מתחת לכל הכותרות נמצא ויכוח עמוק יותר על סדר הסיבתיות.

המחנה הביטחוני טוען, למעשה, שיציבות כלכלית לא תגיע לפני שהאויב יורתע. כל עוד ארצות הברית מאמינה שהיא יכולה להפעיל לחץ בלי לשלם מחיר, כל פתיחות כלכלית תהיה זמנית ושברירית. לכן, לשיטתם, קודם צריך להמחיש את מחיר הלחץ בהורמוז, באנרגיה ובכלים אזוריים, ורק אחר כך אפשר לדבר על השקעות וצמיחה.

המחנה המזוהה יותר עם הנשיא מציע את הסדר ההפוך. הוא אינו מבטל את הצורך בהרתעה, אבל טוען שהרתעה שאינה נשענת על כלכלה מתפקדת, השקעות וחברה יציבה נשחקת בסופו של דבר מבפנים. מבחינתו, הפחתת הסיכון אינה פרס לאמריקאים אלא תנאי לכך שאיראן תוכל לייצב את המטבע, להחזיר הון ולשפר את חיי האזרחים.

זהו כנראה הוויכוח החשוב ביותר להבנת איראן הבוקר. לא “פשרה או התנגדות”, אלא מה מחזק את המדינה לאורך זמן: יותר לחץ על היריב או פחות סיכון בבית.

השורה התחתונה

איראן אינה נראית הבוקר כמו מערכת משותקת. מוסדותיה עובדים, הממשלה משלמת סיוע, הפרלמנט מחוקק, שירותי הביטחון מתאימים את עצמם, פקיסטן ועומאן משמשות ערוצי מסרים, והנהגת המדינה מנסה לנהל את הורמוז מבלי לוותר על המנוף שהוא מספק.

אבל יכולת לפעול אינה זהה ליכולת לייצר אמון.

הדולר נמצא סביב 200 אלף תומאן. הזהב נע ברמות שקרובות לשיאים שנרשמו עם פרוץ המלחמה, ובשבוע האחרון נרשמה בו עלייה דו-ספרתית לפי חלק ממדדי השוק. השכר עדיין ממתין להכרעה מוסדית, משפחות מקבלות סיוע שמנסה להדביק מחירים שכבר עלו, ואי הוודאות סביב בנזין, חשמל, שילוח וסנקציות ממשיכה לחלחל להחלטות היומיומיות.

לכן ההכרעה לא תהיה בנאומים בלבד. היא תימדד בשאלה האם מזכרי ההבנות הופכים לצעדים שאפשר לראות; האם המסחר והשיט נעשים צפויים יותר; האם חוק החדירה מקבל גבולות ברורים; האם השכר מתחיל להדביק את יוקר המחיה; והאם איראני שמחזיק מעט חסכונות מרגיש שהוא יכול להשאיר אותם בבנק בלי לחשוש מהיום הבא.

עד אז, שוק הזהב ימשיך לשמש מעין סקר אמון יומי של הציבור האיראני. המסר שהוא שולח הבוקר חד למדי: ההנהגה עדיין מדברת על הסכמות ועל שליטה במצב, אבל החוסכים ממשיכים להתנהג כאילו הסיכון הבא כבר בדרך.